‘J-לא’ מנסה לתמרן בין תל אביב לבאר שבע, ובין תחושת השייכות לקהילה האתיופית לרצון להיות לפעמים סתם לסבית
תל אביב:
זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו. לקח לי 3-7 דקות להתאהב בך.
באר שבע:
בשונה מהאנשים שאני מכירה היום, יצאתי מהארון מאוחר. יש ימים שאני אומרת שאף מאוחר מידי.
החלטתי שאם יש סיכוי קטן שאני ואותה תל אביב נחליט להיות זוג כדאי לי לספר עליה ובשביל זה כדאי שכבר אספר על עצמי.
את ההכנה שלי לרגע היציאה מהארון עשיתי כמו כל ילדה מתבגרת טיפוסית (למרות שהייתי כבר בת 20) בפורומים באינטרנט. זה התחיל בFXP-גאים בעצמנו עם ילדים בני 13 מבולבלים, עבר לכתומות של גאווה נשית ומשם (איך לא?) לאיגי. בכל אחד מהם צפיתי מהצד, כאילו הייתי שרה לפני גאלה והם היו ביבי מרוח בעוגה. רציתי לטעום ולחבק ולתת את כולי לשיח אבל פחדתי. סתם פחדתי, למרות שיכולתי לבחור להיות בעילום שם ולבנות לעצמי סיפור חיים בדיוני.
באחד השיטוטים היומיים באיגי ראיתי שקבוצה חדשה קמה, ליד החרדים ויתר המיעוטים התעורר לו המיעוט הלוהט ביותר לחורף 2015-קל”א- קבוצה להט”בית אתיופית.
תל אביב:
מה שרציתי לא קרה, גם לא היה קרוב להתקיים. ובסדר איך אומרים? מה שאמור לקרות קורה ולא נכנסים למיטה חולה.
בכל פעם שהייתי בעיר הגדולה תקפו אותי שלוש מחשבות:
1. איזו עיר מגניבה אני חייבת לעבור אליה. למה עשני בארשבעית?
2. הבחורה ההיא
3. בואנה אני האתיופית היחידה בכל האזור איזה קטע!
באחד מהסיבובים שלי בת”א החלטתי לנסוע לבית הגאה, למה אתם שואלים?
מה שלא ציינתי עד עכשיו זה שהבחירה להקים קל”א נשמעה לי תמוהה, לא כי לא צריך, בטוח מישהו צריך, זה עצבן אותי בעיקר כי לא הבנתי איך שוב כמו בגן-יסודי-תיכון-צבא אנחנו שוב מופרדים. אז נסעתי לבית הגאה, ביקשתי את אחת העובדות במקום להתפקד לשיחה נוקבת ואחרי שלוש שעות של חשיבה משותפת היא הביאה אותי להבנה-“אלו צורכי השטח” הם פשוט לא הגיעו עד עכשיו וככה הצלחנו להביא אותם.
באר שבע:
אני אשקר אם אני אגיד שזה לא העציב אותי. זה לא שלרגע שכחתי מי ומה אני ומה הם הקשיים של בני עדתי אבל לרגע קטן היה לי מקום שבו לא חשבתי על העדה שלי, הרקע המשפחתי שלי לא נצבע בשחור. כל מה שהיה לי זה אני והגאווה שלי ואז גם את זה שיפצרו לי.
את הפעם הראשונה שלי בבית הגאה בבאר שבע אני לא אשכח לעולם. הגעתי לפעולה של איגי ובדרכים עקיפות גרמתי להם לדון על אותו נושא שישב עלי. ברק שמנהל את הבית כבר לא מעט שנים (10?20 שנה?) היה שם ואמר לי את הדבר (הניסוח מתיימר להיות קרוב למציאות): “אוי אני שונאת אותם. ברור שהם יגידו לך משהו כזה, מה הם יודעים על להט”בים אתיופים? איך הם מצפים לראות אותם אם בתל אביב אין אתיופים? וחוץ מזה איך בדיוק הם אומרים שאין חניכים אתיופים במדינה אם רק אצלי היו כמה וכמה ואני יודע על עוד במקומות אחרים? שום צורך ושום נעליים”.
תל אביב:
החלטתי שזה לא מספיק לי ונפגשתי עם אחד מהמדריכים בקבוצה. אני אקצר הכל לשתי מילים: הוא בארון.
באר שבע:
האידיאל החברתי שכולנו חולמים עליו מתערבב לי עם דרך החיים שאני מנסה לסגל לעצמי שמתבררת כחרא של דבר. מצד אחד חולמת, מצד שני מנותקת. מצד אחד אני לא מצליחה להבין למה אנחנו מוצאים התבדלות גם בנושאים שנוגעים לאהבה “אסורה” שהיא כנושא מספיקה למלא חלל שלם ביני ובין אדם ממוצא אחר ומצד שני אנחנו קבוצות (ואני ביניהם) של בני 22 ו25 ו30 של ארוניסטיים.
תל אביב:
את זין של עיר
אני אוהבת אותך
שיהיה לנו בהצלחה.
