“לא ידעתי להגיד שסקס לא אמור להיות כואב, זה חלק מהחיים – זה חלק מהעסקה”

pexels | cc0

“בגיל 16, בזוגיות הראשונה עם בת, האקסית הייתה עם המושכות”, מספרת שיר (אנונימית) על הפגיעה המינית שעברה, “כשהגענו למיטה בפעם הראשונה, לא ידעתי מה עושים אז אילתרתי. בת הזוג רצתה להיכנס אליי ובקשתי ממנה שלא, והיא החליטה שכן. רק שנים לאחר מכן, עם בנות זוג אחרות הבנתי שיש לי בעיה עם פתיחות אינטימית כתוצאה מהמקרה. לא הבנתי את משמעות הדברים בזמנו”.

“לא ידעתי להגיד שסקס לא אמור להיות כואב, זה חלק מהחיים – זה חלק מהעסקה”, מספר יואב, שכמו רבים אחרים, הניח כי טקס החניכה אינו פשוט. התודעה ההומוסקסואלית הקולקטיבית נגועה ביחסי מין כואבים, בטח כשאתה בתחילת דרכך.

בזמנו, שיר ויואב לא ייחסו חשיבות לחוויות שעברו, הפגיעות נתפסו כחלק אינטגרלי מחווית החיים הלהט”בית. חוסר המודעות לפגיעות מיניות שאופיינית אצל להט”בים “בראשית דרכם”, מערפלת את ההבחנה בין מי שרוצה, למי שמסכים בשל לחצים, למי שאינו רוצה בכך כלל.

פסיעותיהם הראשונות של להט”בים בקהילה, עלולה להוות קרקע פורייה לניצול ופגיעות.

“יכולים להיות פערים בין הרצון לחוות את הריגוש שבגילוי לבין ההתפתחות הרגשית וניסיון החיים”, מסבירה דפנה גרינר, מנהלת הקליניקה במרכז הגאה בתל אביב, “כאשר ניסיון החיים והבשלות הרגשית והמינית אינם תואמים את המציאות במסיבות, באפליקציות ובסצינה הגאה הדבר יוצר קרקע פורייה לפגיעות מיניות”.

“הייתי בכזו חרדה בנוגע למגע מיני”, משתף יואב על החוויות שחווה בצעירותו, “זה תמיד קורה בתוך בועות ארעיות של זמן ומקום, להיות בסיטואציה מינית ולהיות מודע לעצמך, לחשוב האם אני באמת רוצה את מה שקורה פה כרגע? האם אני בוטח בבן אדם שמולי? עד שהצלחת לגנוב רגע קטן עם הומו נוסף בעולם. לי לא הייתה את היכולת לעשות את זה, לשאול את השאלות הללו. מה שהיה היה וניסיתי לבנות סביב זה היגיון”.

אט אט, בין השיחות עם הא.נשים התבהרה התמונה כי הנושאים של פגיעות מיניות ואלימות פנים קהילתית מודחקים מהשיח הציבורי בשל פוליטיקות קהילתיות, ישנם מי שמעדיפים לשמור את “הכביסה המלוכלכת” בפנים. הסטיגמה הידועה לשמצה על היותנו קהילה מתירנית מינית, מאיימת על א.נשים להניף את הדגל אדום ולהודות כי לנו, ובנו קיימות בעיות שאיננו פותרים. זהו פחד שמשתיק קולות קרדינלים בשל החשש מחיזוק ושימור של סטריאוטיפים, דעות קדומות והומופוביה.

“הנושא הוא תיבת פנדורה בקהילה”, מסבירה סמנטה גרין, קרימינולוגית קלינית שחקרה את הנושא, “זו קהילה שעדיין נאבקת על הזכויות שלה. אנחנו שווים בחובות אבל לא בזכויות, לכן יש לנו את הרצון לתת דגש על הדברים בהם אנו מתנהלים כמו כולם: יכולים לגדל ילדים, להקים משפחה. כשנפגעים מינית או חווים אלימות יש המון בושה והסתרה, א.נשים חוששים שהם ייצגו את מי שחוטא מהנורמה, את מי שמנכיח סטריאוטיפים”.

הסיבות לקשר השתיקה מגוונות: מלבד החשש להנכיח סטיגמות ותחושות בושה ואשמה שנלוות, הקונטקסט המגדרי מהווה חלק אינטגרלי מהשתיקה הסביבתית והאישית שאופפת אותן. העובדה שיש גם גברים שנפגעים ונשים פוגעות עדיין לא עוברת חלק בגרון, גם לא בסוף 2020.

אין גוף להט”בי שאוסף נתונים וסטטיסטיקות על פגיעות פנים קהילתיות. בחירת תיעדוף המאבקים מעידה כי בעלי הכוח והמשאבים מעדיפים להפנות את המאבק החוצה, אל הנורמליזציה הסטרייטית. בעוד שחלקנו נאבקים על הכרה בקיומנו, על המשאבים האקוטים והקרדינלים ביותר כמו תחושת ביטחון, יש מי שמעדיף להתעסק בפריווילגיות חברתיות.