"לא חייב שחור בעיניים ושיער ארוך כדי להיות מקובל"

"…כאילו לא עברה אפילו שניה אחת מהתיכון ועד היום, רק הגוף במקום הנכון וזהות שמתאימה לו, והלב בדיוק אותו הדבר כמו אז". גילי בסון חוזרת לימי הרוקנרול

כשאני חושבת על התיכון אני חושבת על חלומות.

בבאר שבע שלפני באג 2000 יכלותי לחלום. בבית הספר התיכון שלי התמקדו באומנות. לאלו שרצו ללמוד את המקצועות הריאלים קראו חנונים, אלו שרק חיכו שהמורה לספורט יזרוק להם כדור היו הערסים, ואנחנו היינו "הפריקים" – אלה שיושבים בדשא בג'ינס פדלפון וחולצה גזורה ומעשנים סיגריות "נובלס". פירסינגים היו לסמל השבט לפריק המתמיד ואביב גפן, ירמי קפלן וערן צור היו להמנון.

היה לי קל למצוא את עצמי שם. שם לא משנה נשיות, ולא חייב שחור בעיניים ושיער ארוך כדי להיות מקובל. היה לי מזל שאלו היו השנים, המורים, החברים ובית הספר. אני לא יודעת מה הייתי עושה היום בדור הסלפי כשכולם מחויבים כמעט להיות באותו השטנץ. גם כשהחזות שלי הייתה מקובלת הייתי נשאלת המון שאלות על מי אני באמת, אם הומו או משהו אחר? מסתבר שגם בחברה מתירנית, כדי להיות חלק מקבוצה את צריכה להתאים להגדרות. אבל אצלי בלב ההגדרות אפילו לא התחברו, לא תאמו ולא ממש רציתי לענות לעצמי. אולי בגלל זה הייתי עונה הרבה פעמים "אני מה שאני, אני לא בשום הגדרה".

יש משהו בבגרות שדווקא מבקש יותר לחקור ולענות על למה ואיך. אם מתיישבים על ספת הפסיכולוג, הוא תמיד יחפש לנבור בעבר ובילדות, מה היה ומה גרם ומה עיצב את מי שאני היום. מדהים שעד עכשיו אין הסבר של ממש לטרנסקסואליות. אין הסבר למה זכר לא הופך לגבר שנכנע לתכתיבים אלא לאישה שתהיה גדולה מהחיים.

אולי זאת הסיבה שאנחנו כל כך מסקרנות, מושכות ומרתקות. אין כמעט טרנסית אחת שלא יכולה להיות נושא לסרט, סידרה, שיר, כתבה או במקרה שלי לטלנובלה שלמה. תחשבו על זה – מי שהלכה עם האמת שלה עד הסוף לא נכנעה לכלום, לא עצרה באמצע, ולא נכנעה למערכת ולכח האינרציה שמנהל את העולם. למה באמת שנחיה בקצב שלו? הרי מרגע הלידה הוא לא תאם למהות שלנו.

את השבת הזאת תכננו כבר חודש מראש, מהרגע שראינו את ה"איוונט" בפייסבוק. הערפד ששורשיו תקועים ביסודות אפלים של רוקנרול, שעם השנים הפך להיפ הופ, ראה שיש הופעה של "היהודים", סמל לתקופה ההיא של התיכון ושל כל מי שלא ממש הלך בתלם, והאמין בשלום של רבין. היינו חייבים ללכת, לא הייתי בהופעה שלהם שנים, חוץ מפעם אחת שהם באו להופיע בליין ה-3SOME שהייתי המארחת שלו ולרגע הזכירו לי מי אני באמת מתחת לכל האיפור והעקבים הגבוהים.

החלטנו שנלך כמו ילדים בתיכון, עם ג'ינסים קרועים, ושנשים שחור בעיניים, גם הוא. אבל כשהגיע הרגע לא הייתה לו גופיה ולא מכנס של פריק. אני דווקא רציתי לזרום אבל אחרי שהבנתי שאני אהיה היחידה מבין שנינו, הלכתי על שמלת לבבות ארוכה דקה שתפרתי לי מזמן ולבשתי כבר כמה פעמים, שמתי כפכפים ותיק שרוך שבתוכו היה בגד ים, כי קבעתי למסיבת בריכה של הספר שלי שחגג יומהולדת. אם יש מישהו שאת לא רוצה להסתכסך איתו זה הספר שלך.

הערפד הגיע לקחת אותי במכונית שלו, נסענו ליפו אהובתי שגרתי בה 8 שנים. באמת שאין כמוה בלילות.

בכניסה למקום לא הצלחתי לזהות את מי שהגיע כמונו לראות את ההופעה. פריקיות של פעם מלוות בעגלות עם ילדים ששעת השינה שלהם עברה מזמן. את חולצות הפלנל המשובצות והמכנסי ציפי המתרחבים החליפו שמלות פרחוניות וקלילות של קיץ לח ביפו.
אני זוכרת את הריחות של "פסטיבל ערד", את הדוחק ואת הבנים בלי החולצה שנדחפים. אני זוכרת את הבנות עם השיער הלא מסודר, החולצה הגזורה בלי חזייה ונעלי הד"ר מרטינס נשרכות אחרי רוקיסט מסומם עם רסטות. אצלי הרומנים ביניהם ומורכבות היחסים נעשתה רק בראש. במציאות הייתי "פריק" באמת. לא מעוניין בבנות, בת בעצמי. אבל לא רואים אותי. לא מבינים. אפילו אני לא באמת הבנתי את עצמי.

היה לי קל למצוא את עצמי שם. שם לא משנה נשיות, ולא חייב שחור בעיניים ושיער ארוך כדי להיות מקובל. היה לי מזל שאלו היו השנים, המורים, החברים ובית הספר. אני לא יודעת מה הייתי עושה היום בדור הסלפי כשכולם מחויבים כמעט להיות באותו השטנץ

אולי עברו יותר מדי שנים בשביל להיות נערת רוק מהשיר של ריקי גל. בכל זאת לא כל כך יפה, ולא בת 16, אבל בהחלט יודעת משהו על העולם הזה. והנה אני עם בחור בגילי באים למופע כזה. היינו בשורות הראשונות בהופעה שלא דוחפים, להקת החימום עלתה ובקדמת הבמה היו הורים שכעסו על הילדים שלהם ששמעו רוקנרול חזק מדי נענשים על קטיעת הבחירות המוזיקליות של המתבגרים שלהם בעבודה עם בדיוק אותו קהל, נאלצים לשמוע בדיוק את אותה המוסיקה. צחוק הגורל.

כשהחימום התקרר הגיע הזמן למופע האמיתי. הגיעו אלילי נעורינו לבמה וכבשו אותה כאילו לא עברה אפילו שניה אחת מהתיכון ועד היום, רק הגוף במקום הנכון וזהות שמתאימה לו, והלב בדיוק אותו הדבר כמו אז.

הערפד ממש רצה שהם ישירו את "נץ", זה השיר האהוב עליו. חיכינו שיר ועוד שיר, דקלמנו את המילים והתרגשנו בכלל צליל שיצא מהגיטריסט. בניגוד לעבר, הפעם לא התביישתי להודות שהייתי מוכנה לעשות לו ילד, כי חוץ מצלילי גיטרה הסקסיות שלו חצתה גבולות. שיר ועוד שיר, תקופה ועוד תקופה ואז הגיע ההדרן. כאילו המילים קיבלו מקום של כבוד כשהשיר המיוחל הגיע. הם עלו הפעם בשקט יותר ושרו חד וחלק:

"נץ פורש כנפיים
הסדק נפער
הגבול כמו מיתר בשמים
בשנת אלפיים
אני מיותר
כל יום אותו דבר
אין לי שום כיוון
אני שוכב ערום
עטוף ברחמים
אלוהים שעות
ויש לפעמים
עוברים כל הלילות
כל הימים"

סיכום מושלם להופעה.

עזבנו את המקום עטופים במילים ונסענו אל היעד השני. הפעם הייתי לבד במסיבת הבריכה שהסתיימה כבר. יותר עזרתי לנקות מלבלות. בשנה שעברה אחרי המסיבה של הספר איבדתי את הבתולים, הפעם איבדתי את הטלפון. למזלי הוא נשאר באוטו של הספר וכשהגעתי הביתה ראיתי הודעות שהגיעו אלי בסינכרון למחשב. יזיז של הרבה זמן רוצה לבוא ואני, לבד אחרי לילה ארוך, הסכמתי כי רציתי לחתום את הלילה כמו שצריך.

הוא הגיע די מהר, לא דיבר הרבה והתחיל טכני, מריח יותר מדי טוב. נקי לי מדי, מכני לי מדי, התגלגלנו למיטה. הוא יודע איפה לגעת לי, על איזה כפתורים ללחוץ. אבל על האיבר הזה אי אפשר לעבוד. אין מתכון ואין סכמתיות. אם אין רגש אני לא אגמור.

ההשוואה בין סערת הנפש שהייתה בשנה שעברה לבין הסקס המכני שבא אחרי לילה של שירים באוויר הפתוח של יפו לא עשו לי טוב. מה הטעם של כל זה אם בסוף אני נכנעת למסגרות של אלו שגדלו וכבר לא שומעים שירים טובים, לא מבינים מילים ולא נסחפים למלודיות.

אני מסתמסת קצת עם היחיד בחיי שמסרב להתבגר, קוראת את הודעות ה'לילה טוב' שלו שלא נגמרות, מדמיינת את עיני העגל שלו בוהות במסך בזמן שהמילים יוצאות אל מקלדת מסך המגע המואר: "כשאני מתאמן, מבלה או מצייר, עושה את הדברים שגורמים לי הנאה אני מאושר".

אני מאשרת שקראתי כשמופיעים אצלו שני ווי כחולים ועונה: "אז תדמיין מה יקרה כשתעשה אהבה".