“לא הטעם, אתה רזה מדי”

צילום: אלה מאירוביץ

כבר שנים שנושא דימוי הגוף שלי מעסיק אותי.

במשך 27 שנה כולם אמרו לי משפטים כמו “אתה רזה מדי”, “תאכל משהו” וכל מיני אימרות שעוסקות במראה הרזון שלי. את פריצת הדרך הראשונה שלי בנושא עשיתי במהלך קורס ביטוי עצמי ומנהיגות של לנדמרק בו השתתפתי, כשהלכנו כמה חבר׳ה באחד מימי שישי לים והורדתי חולצה בפעם הראשונה.

אבל נחזור קצת אחורה.
כשהייתי ילד והיינו הולכים לבריכה, וגם שניסו ללמד אותי לשחות, הייתי נכנס תמיד עם חולצה למים מבושה. לא הרגשתי בנוח להוריד חולצה בפני כל כך הרבה אנשים.

אחרי שיצאתי מהארון והתחלתי לטייל באפליקציות השונות, כל פעם שהייתי מנסה להכיר מישהו למטרת זוגיות התשובות היו חד משמעיות של “לא הטעם” ו”אתה רזה מדי” למיניהן ולקחתי את זה מאוד קשה.

לקחתי כל דחייה באופן אישית כאילו אותי דוחים. דוחים את איך שאני נראה ושוללים את הגוף שלי בגלל מה שהוא ובגלל שהוא לא מתאים לסטנדרטים של “אידיאל היופי” בחברה שלנו, ובקהילה במיוחד. כאילו משהו כאן לא בסדר. משהו בי לא בסדר.

אנחנו חיים בתקופה בה יש שיח בקהילה של “body pride” על מנת לנסות למגר את האידיאל שהחברה הכתיבה לנו, אבל עדיין בהזמנות של מסיבות מופיעים גברים חסונים עם שרירים שעוברים את “הסלקציה של האידיאל”. ככה אנחנו חיים. אנחנו מצדיקים את כל ה”זה צריך להיות ככה וזה צריך לעשות ככה” ומתמסרים.

כשלמדתי צילום סטודיו נסענו לסופש צילומי עירום בדרום ובמהלכו נתנו לנו משימה שכל אחד יצלם פורטרט עצמי. לי היה ברור שמי שיצלם אותי זה החבר הכי טוב שלקחתי מהחודשים האלה כסטודנט לצילום, אלי חדידה.

הלכנו למקום מרוחק במדבר ליד סלעים והיה שם ענף עץ.
אני בכיתי מהקור הנוראי.
אמרו לי לחשוב למה אני עושה את זה ופשוט נכנסתי לזה.
חוייה מטלטלת, מרגשת ומלאת עוצמה.
בכיתי מהמתנה המדהימה הזאת שקיבלתי.
לאהוב את עצמי. נטול בגדים. בטבע.
בכיתי מאושר.

צילומים: אלה מאירוביץ

בחזרה לחודש האחרון.
הייתי בים עם החבר הכי טוב שלי ובפעם הראשונה גם הצטלמתי בלי חולצה בים וגם נכנסתי למים. הייתי פשוט שלם עם הגוף שלי וגם עם הכתמים שיש לי עליו. זה הגוף שלי וככה הוא יישאר.

במהלך התקופה שהייתי באימון הבנתי שהעובדה שאומרים לא לבקשה שלי להכיר או לצאת לא בהכרח קשורה אליי ולמדתי לא לקחת ללב כל דחייה שהיא. פשוט לשחרר ולא להתעקש כפי שהייתי נוהג בעבר.

נפתח לי עולם חדש.

כל אחד צריך להיות שלם עם הגוף שלו, לחבק ולאהוב אותו. לאהוב את מה שיש ומה שאין לו. איך שאלוהים ברא אותו.
אני לוקח את זה גם במקצוע שלי כצלם כשאומרים לי “אבל אני נראה רע בתמונות” או “אני לא אוהב את איך שאני נראה”.
אני בגישה שכל סוגי האנשים יכולים להיות פוטוגניים.
שמנים, רזים, חלקים, שעירים וכולם.
כל אחד יכול לאהוב להסתכל על עצמו במראה ועל התמונות שלו.
כל אחד הוא מושלם בדיוק כמו שהוא ובאיזו צורה שהוא.