“כן, אני פרחה, ואני רוצה לראות אותך דופק לי עוד פעם אחת את המבט הזחוח הזה”

צילום: Liel Arbiv

נולדתי לבית דתי-ימני בהתנחלות “נווה דקלים” בגוש קטיף, בעזה של לפני ההתנתקות.

ניצוצות קוויריים זכורים לי מאז ועד היום – החל ממריחת אודמיה של אחותי לצלילי שירים מ”קטנטנות”, דרך בזיזת עקביה של אמי, ועד ענטוז עם כל בד שהצלחתי לכרוך סביב מותניי נוכח מזמורים מרוקאיים בארוחת שישי. אלו היו ניצוצות כנים ופנימיים, רצופים בתמימות קסומה ואכזרית שלוותה במדורי גיהנום – מדורים רצופי פניות, ויציאה מהירה שלעתים נדמתה רצויה מכל היתר.

למזלי, המדורים הללו רוצפו גם בכל כך הרבה א.נשים טובים שהיוו עבורי מפלט ועדות לקיומם של חיים אחרים. חיים שהאתאיסט הקווירי בכיתה ז’ לא ראה עד שיצא לו להיחשף לחילונים ממש מקרוב ולהבין שהוא לא כזה משוגע אחרי הכל. (בדיעבד, אולי רק קצת). המרכז למחוננים, המורה שלי לפילוסופיה, היחידה לנוער שוחר מדע, ריצ’ארד דוקינס, אלבר קאמי, היפאטיה ומלאלה יוספזי, אלו ורבות נוספות היו ספינת דייגים נטושה בלב מערבולות הרבנים, היישוב והממסד.

בדיעבד, העובדה שכולם ערערו על כל דרך שבחרתי בחיי הכריחה אותי להוכיח להם, ובעיקר לעצמי, למה הדרך הזו היא בהחלט הדרך הראויה עבורי. אמנם אלו היו תקופות של סבל מתמשך, אבל אני משתדל להנות מכך שזה ביסס אותי באיזשהו אופן, אני מרגיש כמו “חרב מלובנת” מהבחינה הזו, וסורי על הרפרנס האלים.

באופן די משעשע, עקבים ושמלות נדדו לארון שלי כבר הרבה לפני שלכאורה יצאתי מהארון, הרבה לפני שחקרתי סוגיות מגדריות ברמה החברתית-פוליטית, ברמת הדראג והתיאטרון – חקרתי סוגיות מגדריות ברמה האישית.

הערצתי דמויות נשיות מאז שאני זוכר את עצמי, ונשיות תמיד התחברה אצלי להמון עוצמה לצד האלמנטים הויזואליים המוכרים. באיזשהו מקום אני חושב שדראג היווה עבורי כלי תיאטרלי לשחק היפר-פנומנה נשית בצורה שאינה מחייבת עבור עצמי ביום-יום, כמעין מסיכה. עם הזמן, הביטחון והתחושות שהדמות עוררה בי גם מעבר לבמה חלחלו אליי גם בשגרה, וזה מדהים, כי אם היא לא מתביישת אז למה שאני כן?

צילום: Ella Mosseri

מעבר למשיכתי האדירה לאסתטיקה, לפאתוס ולנוכחות ערבית-מזרחית, פאדווה אבו-פרחה (Fadwa Abu Freha) נבעה מהצורך בניכוס מחדש של רבדי הערביות (מזרחיות, ערב-יהודיות, זה היינו הך) והקוויריות בזהותי, לאורם נמלאתי בושה חלקים נכבדים מדי בחיי.

פאדווה (فَدّْوَى) זהו שם מרוקאי נפוץ שמציין נתינה, פדיון והקרבה עצמית. אבו-פרחה ( أَبُو فْرِيحَة) זהו שם משפחה לכל דבר, כאשר לכל מרוקאי שני כמעט יש סבתא בשם “פרחה”, שמשמעותו “שמחה”.

כן כן, פרחה, נשמע מוכר? בין היתר כי החברה הישראלית בקום המדינה למעשה רידדה את קיומן של נשים מרוקאיות כדי לייצג את מה שאנחנו מכנים היות בתור “פרחה”. אז כן, אני פרחה, ואני רוצה לראות אותך דופק לי עוד פעם אחת את המבט הזחוח הזה.
אני יושבת עכשיו בעין כרם, אחרי מבחן באימונולוגיה, עם מכנסיים קצרים וגופיה, ללא ציצית על גופי או כיפה על ראשי ועם תספורת אסורה על פי התורה. החיים שלי כרגע כל כך טבעיים ומוכרים לי עד שנדמה כי כל הבריונות, השנאה העצמית, והתקווה הכל כך נואשת לקיום לצד כף יד על השכם ולא על הפנים – התקיימו במימד זמן אחר.

צילום: Liel Arbiv

שנים שניסיתי להכין את עצמי בכל רובד שהוא לקבלה ללימודי רפואה – שאיפה אשר 90% מחלקה נבע לנוכח ענייני הרב בתחום ברמה האקדמית והמקצועית, ו10% נבעו מהצורך ברשת ביטחון נוכח החשש להיפלט לרחוב בהתאם למסרי הוריי.
שאיפותיי התיאטרליות והקוויריות המשיכו וממשיכות לדרוש את מקומן גם במהלך הלימודים האינטנסיביים, והתפישות אודות היתכנות קיומו של רופא (לעתיד, אמן) שעוסק בדראג בשעות הפנאי שלו נעות בין זעזוע ודרישה “לבחור צד” לבין הערכה ועידוד מצד הסובביםות.

אני אסכם בדבריו של הרופא, פרופ’ חיים שיבא, על יוצאי עדות המזרח: “איך אפשר לבנות עתיד של עם על חורבות כאלה של נפש אדם? אם נמלא בהם את הבתים שאנו בונים, את האדמות שאנו מחזיקים, יהיה זה עם שאינו עובד. לשכת סעד אחת גדולה”.
תודה לך אדוני הפרופסור, על שאתה וכל חבריך, בין אם בנוגע למזרחיות, קוויריםות, פלסטיניות, נשים סיס, טרנס*, מיעוטים אתניים ומלכות דראג – תודה לך על האש אשר מילותך מציתות לי מתחת לתחת ואשר מניעות אותי לפעול במיטב מאמצי על מנת להיטיב עם האוכלוסיה המקיפה אותי – שכן בלשכות הסעד אשר תהיינה, אני מתקיימת על תקן הפאדווה.