ידעתי שאני צריכה לחכות עוד עם כתיבת הטור הזה.
בדרך כלל אני עומדת בהתחיבויות שלי – לוקחת את הזמן, מגלגלת השראה בראש, מעמעמת את האורות ושמה מוזיקה טובה ברקע, לפעמים אחרי מקלחת ולפעמים לפני, יושבת ומקיאה את המילים אל המקלדת.
אבל הפעם ידעתי בתוכי שאת ההשראה אמצא בסוף השבוע.
יום ממש עמוס עם הרבה הכנות כשבבוקר צילומים לליין גייז, בצהריים מסיבת רווקות ובלילה המסיבה הגדולה. חיכיתי לה הרבה זמן. זה ליין מיוחד של מסיבות פטיש ואני נבחרתי להיות הדמות שעומדת בכניסה ובהמשך הערב על הבמה.
הלבוש – כמה שפחות. כלומר כמה שפחות לבושה. מתאים לי ואני אוהבת הרעיון, להיות בלוק כזה נותן המון כוח, משדר המון עוצמה וגאווה במי שאני ובדרך היצירתית שבה בחרתי לחיות.
בצהרי היום עוד חגגתי לכלה במסיבת רווקות בבאר שבע, כשאין כלום בבטן ואלכוהול הוא הדבר היחיד שמרפד את הקיבה וזורם למחזור הדם. הן צוחקות, אני נהנית והכלה מרגישה איתי הכי בנוח.
עליתי למונית עייפה אבל יודעת שבבית מחכה לי הבגד הכי מושלם שיצא לי בתקופה האחרונה: שקוף שקוף על בסיס של בד גרביון כשרק קישוטים בודדים יעטרו את גופי העירום.
הגעתי הביתה כבר בלי איפור ופאה כי הכל נשר ממני עוד במונית. השארתי את הלופט שלי נקי ומסודר כשרק הקולב מנצנץ למה שהולך עוד לקרות. הדלקתי את המזגן למצב קפוא מינוס והחלקתי עירומה למיטה שלי.
לא לקח הרבה בשביל שאצלול לתוך שינה נטולת דאגות. לא חשוב עכשיו המצב הכלכלי, לא מעניין אותי מה אני עוד צריכה להספיק לעשות. “הלילה שלי הולך להיות מושלם”, אמרתי לעצמי ונרדמתי.
כשהתעוררתי נכנסתי למקלחת ארוכה וטובה, בדקתי שאין שיערה מיותרת בטעות באיזה מקום ומרחתי מוס משזף על כל הגוף. הרמתי את השיער לתסרוקת גבוהה ומתוחה שכבר הפכה לסמל המסחרי שלי, גופיה דקה בלי חזייה וג’ינס שחור קרוע. מזוודה מלאה בכל מה שאני צריכה לחופשה שאני יוצאת אליה, להופעה שחיכיתי לה הרבה זמן. יצאתי מהבית לכיוון החתול והכלב במראה של חשפנית בדרך לעמוד.
הגעתי למועדון שבינתיים עמד ריק ומלא בהבטחות לרחבה מלאה. יש משהו בקסם הזה של מועדון שעוד רגע פותח, הצוות שערוך, דרוך ומוכן והציפיה והחשש של המארגנים, המוזיקה שעוד מתנגנת בצ’יל וקו הקופות שנערך בפתח.
הלכתי לחדר ההלבשה להחליף לבגד הראשון שאלבש כשאעמוד בכניסה. חשפניות ורקדניות מדדו גרביונים, סרקו שיער, עישנו סיגריה ודברים אחרים, כל אחת בפינה שלה, כל אחת בטקס שלה, מתפשטות ומתלבשות באין מפריע. אני חלק מהן ואמורה להרגיש חופשיה להשתלב בנוף. הן מסתכלות בי מסתכלת בהן, כאילו לבדוק אם זה בסדר שאני שם או שאלך לחדר אחר.
ואני במבט של ילד מפוחד מבינה שגדלתי ואני במקום אחר, שמבוכה קיימת אצלי בראש כשבמראה שמאחורי בחורה עם שיער אדום נשקפת, אני כמו שאני רואה את עצמי וכמו שכולם רואות אותי. מיהרתי להוריד מעלי את הבגדים הרגילים, אלו שאין אליהם הרבה יחס, שכבר הפכו לשיגרה לא מעניינת בעליל. גופי העירום מספק הרבה יותר מכל בד.
אף אחת לא הרימה את הראש והרגשתי חלק ממה שעתיד פה לקרות. מה שבטוח אני גבוהה מהן לפחות בראש, ועם סטילטו מוגזם אפילו בשניים, התנשאתי לגובה ומתחתי את צווארי. זה השואו שלי, זה הזמן שאני נכנסת לדמות. הלכתי באיטיות, חולפת על פני שומר מסוקס ומסוקרן כמו בפרסומת לבושם יוקרתי. עליתי אל פתח המועדון כדי לשמש הביצ’ית שעומדת בכניסה, אני אוהבת את הגדרת התפקיד. הבליינים החלו להגיע והזכירו לי שאני מחפשת גלאם בארץ הלא נכונה. רוב הנשים אכן השקיעו אבל הגברים שלפו חליפות שחורות מהלוויה האחרונה שביקרו בה ולא העזו לחיות באמת.
זה עדיין קרליבך מסתבר, עדיין בסה”כ החתול והכלב. פה לא ניו-יורק זה בטוח. חלקם התווכחו בכניסה, רובם החמיאו על הלוק, מרביתם ניסו בדרך כזו או אחרת להכניס אותי למיטה. וכך התקדם התור אל הלילה שבתוך המועדון, כשאני עוד עומדת בכניסה ועושה סדר באלו שמנסים להכנס גם הם אל מה שהולך בפנים.
אני שייכת למקום אחר, פשוט נולדתי כנראה במקום הלא נכון. אולי גם בגוף הלא מתאים. השגתי חלק נכבד וחשוב עכשיו רק צריך לשים את הדבר הנכון במקום הנכון. אולי אני פשוט לא שייכת לפה. אולי הבמה שאני רוצה לקבל ראויה לקהל אחר
עוד דרינק שנשלח מהמארגנים, עוד קצת לשעשע את הבליינים והנה הגיע גם הזמן שלי להכנס ולהסתובב בין כולם. הלכתי לחדר ההלבשה, החלקתי אל הבגד השקוף ויצאתי לחלל המועדון. בפעם הקודמת שהייתי בתפקיד הזה הילכתי בין האנשים עם מעיל פרווה ותו לא, אפילו כתבתי על זה כאן, הפעם קישטו את גופי העירום אבנים בודדות ועצמות מחוך שהפכו לחזייה. המבטים ננעצו, התהיות בראשם של הגברים צצו, זה לא בגד שמשאיר מקום לספק. התיידדתי יותר עם המאבטח הסקסי ועליתי קצת אל הבמה. היה מבט אדיש בקהל נוכח המראה שלי, אדיש מאולץ של גברים בחליפה של הלוויה אל עבר משהו שהם לא מסוגלים להכיל. הייתי עייפה וניסיתי לשמור על פאסון. אבל זה לא ניו יורק פה, לא סטודיו 54, זה רק קרליבך וזה רק החתול והכלב. אני שייכת למקום אחר, פשוט נולדתי כנראה במקום הלא נכון. אולי גם בגוף הלא מתאים. השגתי חלק נכבד וחשוב עכשיו רק צריך לשים את הדבר הנכון במקום הנכון. אולי אני פשוט לא שייכת לפה. אולי הבמה שאני רוצה לקבל ראויה לקהל אחר.
עם התהיות האלה החלטתי לסיים את תפקידי בעוד הרחבה מתחילה להתרוקן. בחדר ההלבשה מתקיימת ההשראה האמיתית לסיפור, כשהמופיעות האחרות חשופות החזה והכוס מתלבשות ומדברות על סיגריה, הנה לפני רגע היינו עירומות על במה ועכשיו מתחיל העירום האמיתי. את עקבי הענק הן מחליפות בקרוקס גדולות מהמידה שלהן.
“זה של החבר שלי”, היא אומרת ומחליקה לתוכן, “זה הדבר הכי נוח לי אחרי הופעה”
היא מתכרבלת בהן כאילו בחיבוק של זה שעוטף אותה, השנייה יושבת ומסירה איפור.
“הוא לא מבין אותי, אני כל כך אוהבת אותו והוא לא שם בשבילי”, היא אומרת ומביטה בי כאילו מחכה שאשאל. אני מביטה בטלפון שלי, לוקחת סלפי ומחכה לראות אם זה שעוטף אותי הגיב על התמונה ששלחתי לו בבגד החדש שלי. כלום. שני ווי כחול וכלום. אולי באמת עדיף שאשאל אותה ואתרכז לרגע בסיפור אחר.
השיחה עם הבנות הופכת מיידית לשיחה על אהבה. היא נפתחת בבורות מוחלטת כשהיא אומרת לי “אני לא יודעת איך זה אצלך … כי בכל זאת את לא”, אבל מהתשובות שלי היא מבינה שאני לגמרי כן. היא כמעט בוכה נוכח השיחה שלנו וההבנה שלי את מצבה. איך זה שנשים גדולות מהחיים שמסוגלות לעמוד עירומות על במה ולהראות כמו אלוהים בעצמו ביופיין, לא מסוגלות לסבול את הבגדים הרגילים ואת מערכות היחסים שמצווים עלינו אלו בחליפות השחורות והמבט האדיש נוכח פלא הבריאה. בין אם של אלוהים ובין אם של המנתח שיצר אותו ואז אותי, הבעיות הן אותן בעיות. הרצון והכמיהה משותפת לכולנו, הדרך שבה כל עירום, וכל אבן נוצצת שמעטרת את הגוף שלנו מחפשות אהבה.
