תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אולם חתונות בלב בני ברק, חייל במדים ירוקים נכנס לאולם, דרך כניסת הנשים, ובא לתת חיבוק אמיץ לכלה. השוויגער (חמות, בעברית) נותנת צעקה מהצד השני של האולם – ‘בן מחבק את הכלה, בן מחבק את הכלה’.
ושקט משתרר.
בבת אחת שלושים בנות חרדיות פורצות בצחוק מתגלגל. החמה משפשפת עיניים בתימהון וממהרת לכיווני, הבן הסורר שמחבק את הכלה שלה. ואני כולי חיוכים מתוקים מסביר לה שאני והכלה למדנו יחד בסמינר.
אלו החיים שלי, פחות או יותר. אנשים בוהים בי ברחוב, בקולנוע, בקניון, בלימודים. גייז מתחילים איתי ואז מתחרטים. סטרייטים שולחים הודעות בפייסבוק, ואז מתבלבלים. ואנשים חסרי נימוס שואלים שאלות שגורמים לי לרצות להסתגר בחדר שלי לנצח.
מסתבר שיש מדי הרבה אנשים שתוהים לגבי האיבר מין שלי, ומסתבר שאף אחד לא חינך אותם שזה לא מנומס, ואפילו חצוף לפנות לאדם זר בשאלה כזאת. מסתבר שהם רק ‘סקרנים’ והם ‘לא מתכוונים’ לפגוע
לפעמים התגובה הקיצונית שלי, לכאורה, לשאלות ולאירועים גורמת לאנשים להרים גבה בתהייה. אתה שלם עם עצמך?
אתה שלם עם זה שאתה עושה פיפי? אתה בטוח? אם כן, מפריע לך אם מישהו זר, שאתה לא מכיר, יעצור אותך ברחוב וישאל אותך מה היו היציאות האחרונות שלך? סטירה! היית מוריד לו סטירה! למה להגזים? הוא בסך הכל סקרן?
אז הנה. הגיע הזמן שלי להוריד את הבגדים. מסתבר שיש מדי הרבה אנשים שתוהים לגבי האיבר מין שלי, ומסתבר שאף אחד לא חינך אותם שזה לא מנומס, ואפילו חצוף לפנות לאדם זר בשאלה כזאת. מסתבר שהם רק ‘סקרנים’ והם ‘לא מתכוונים’ לפגוע. והכעס שלי ככל הנראה ממש לא מוצדק.
אני אמיר ואני טרנסג’נדר, מנקבה לזכר. אני לא מסתיר את זה. אני חושב שבמאה העשרים ואחת אמור להיות ברור שנקבה זה כוס וזכר זה זין. ככה שמנקבה לזכר אומר שאני לא מעוניין להיות אישה. אז למה שואלים אותי את כל השאלות הללו?
בשבוע האחרון אני הרבה במיטה ופחות בחוץ. קשה לקום בבוקר ולתפקד כאחד האדם כשכל הדואר נכנס שלך מלא בהודעות כאלו. קשה ללכת ללימודים כאילו כלום לא קרה. פשוט בא לי להוריד את הבגדים ולעמוד בתוך כלוב ואנשים ‘רגילים’ יסתכלו עלי ויבחנו אותי ואת השינוי שאני עובר. הרי בכל מקרה היחס אלי הוא כמו אל גוש בשר שעובר תהליך ממש מסקרן ולכן לא צריך להתחשב ברגשות שלי. לא?
כל מה שאני רוצה בעולם הזה זה שהחיטוט האין סופי הזה יגמר. אני רוצה להיות אמיר- מירי ולא ניסוי חברתי. תסכימו לקבל אותי כבן אדם?
מוקדש באהבה וגעגוע לדןוג
