כל הדברים הטובים מתחילים ממשבר גדול

25.06.2015 השעה שבע בערב. אני יושבת ליד הפסנתר עם כוס וויסקי.
מסתכלת עליו. הוא מסתכל עלי.
אני רוצה לדבר איתו. להגיד לו כמה הוא יפה. להיבלע בין הקלידים.
אבל כל מה שאני מצליחה לעשות, מסתכם בלגימות ארוכות כאילו היו בה מי באר, בכוס הוויסקי האפורה מכאב.
והתשובות מחליקות בתוך הגוף שלי.
ובעומקו משהו חסר.
ובעבר שלי – משהו חסר.
אף פעם לא מספיק.
צילומים, מילים, שירים, תאריכים. הכל מפוזר בחלל ביתי.
בין הפטיפון לשולחן הכתיבה. בין הסירים לאסלה. בין המצעים החדשים למקרר הריק.
ובאמצע בור גדול של אמת בכאילו, בצורת תיעוד שיש בה כל כך הרבה מקום לדמיון.
והדמיון הזה, הוא מתפתל ומתאדה ומתאחה ונסגר ונפעם ונעלם ואין לו סוף.

יום למחרת התחלתי לצלם.
חשבתי אולי בתיעוד שכזה אין מקום לדמיון. לזיכרון לא תהיה פרשנות.
המצלמה איתי 24/7.
חבורה של נשים מופלאות ויפות נכנסו לחיי בלי ששמתי לב, והפכו להיות עוגן ומשפחה.
העוגן הזה הגיע בכל כך הרבה צורות.
שיחות עומק, וריחוף כריקוד על רקע אלכוהול סוג ז’ ח’ ו- ט’.
והכל מותר שם. ותהיי מי שאת.
כולן פתוחות למצלמה. כולן שמות את הלב שלהן שם.
לא רק לי היה חסר משהו.
והחוסר הזה של כולנו הביא לשלם.
והמעגל גדל והמשפחה התרחבה. והמצלמה לוותה ועודנה את כל הרגעים.

ומה שלקחתי ולמדתי בתוך התהליך הזה,
הוא כמה כח יש למעגל נשים שמכיל בתוכו חברות, אהבה, מיניות, בחירה ותמיכה.
ושהכל יכול לעבוד ביחד, וכל דבר בזמן שלו ובקצב שלו.
ואין משהו שבא על חשבון אחד מהדברים או יותר.
ופשוט להיות.