יחידים במינם | מיטשל פייגנבאום
מהרגע שפגשת את אריאל טלרמן בניו יורק, חזרת להרגיש כמו לאחר פגישתכם הראשונה בנתניה, בתחילת שנות השבעים. אתה, אימא ואבא עברתם לגור בקרבת חוף הים, בבניין מספר שבע ליד חברת החשמל. תריסים אדמדמים היו סביב חלונות הדירה, וילונות לבנים נתלו מעל הדלת הארוכה הכבדה של המרפסת. במטבח עמדו ארונות פורמייקה קטנים בצבע ירוק זית וּויטרינה מלבנית בצבע חרדל. מאחוריה שמרה אימא תצלומים ישנים ושני סטים של סרוויסים שהביאה מניו יורק למזכרת. חפצים רבים אחסנה במקלט הבניין או זרקה מכיוון שלא התאימו לארץ. היא ויתרה על שטיחים מקיר לקיר וקנתה רהיטים ומוצרי חשמל חדשים מחנויות ליד השוק ומהשק”ם, שהיה ממוקם ליד התחנה המרכזית בעיר.
בית הספר “ביאליק” היה במרחק חציית כביש אחד בלבד. הצטרפת לכיתה ח־2, ושם התיידדת עם ילדים שגרו אף הם בסמוך לבית הספר: ירון גר בבית דירות ליד מגרש הכדורגל, אלכס ברחוב סמילנסקי, ועידן בבניין מאחוריך, ברחוב הרב קוק. עם מושיקו, שגר מול הקיוסק בשטמפפר, היית מיודד במיוחד.
ערב אחד הלכת לצפות בהופעה של מקהלת בית הספר, שמושיקו השתתף בה. לא חשבת שלמושיקו יש קול יפה או ייחודי. הוא לא הקשיב כמוך למצעד הפזמונים ולא עקב אחר השירים בו, אבל רצה להרשים את הוריו והתחנף לשטיינר, המורה למוזיקה, עד שזה הסכים לקבלו לשורות המקהלה.
בערב ההופעה עמדו על הבמה שלוש שורות של ילדים. מושיקו, עם חולצה מכופתרת לבנה ומכנסיים כהים, עמד בשורה האחרונה והניע בדריכות את פיו היבש. עיניו היו מרוכזות בשטיינר, שעמד לפני הקבוצה כמנצח והדריך אותה בשירתה. כשהמקהלה התחילה להמהם מזמור כלשהו, הוֹרָה שטיינר לְנַעַר בעל התלתלים, שעמד בשורה השנייה, לפלס את דרכו אל קדמת הבמה. פניו היו יפות ומבטו שקול. הוא שילב את ידיו בשלווה ובביטחון. בהינתן האות זקף הנער את ראשו והתחיל לשיר סולו שקט ועמום. היה לו קול דק וגבוה, שהזכיר לך את קולו של ארט גרפונקל.
עמדת נטוע במקומך, לא יכולת להתיק את עיניך ממנו. הצלילים שהמקהלה הפיקה על רקע קולו העבירו צמרמורת לאורך גווך. בסיום השיר מחא הקהל כפיים בעוצמה שגרמה לנער להסמיק. הוא התפתל והכניס את ידיו לכיסיו. כל שפת גופו הביעה ביישנות, כאילו אינו רגיל לשבחים.
אחרי ההופעה ניסית לברר אצל מושיקו מיהו אותו סולן.
“למה אתה רוצה לדעת?” חקר.
“סתם… הוא שר יפה.”
“הסנוב הזה שר יפה לדעתך?” הגיב, “מנופח שכמוהו! הוא סתם חושב שהוא מישהו,” ענה בבוז, ולא גילה לך את שמו.
שוב לא הזכרת אותו בפני מושיקו, אבל התחלת לחפש אחר הנער בעל הקול המיוחד. בכל הפסקה שוטטת בין הכיתות, במגרש הכדורגל, באולם ההתעמלות — ולא מצאת אותו. יום אחד, כשירדת אחרי שיעור ציור במדרגות המגדלור הישן, הבחנת בו: יושב לבדו, שעון על גזע העץ עם העלים הגדולים, קורא ספר בהיחבא.
אזרת אומץ וניגשת אליו.
“ראיתי אותך בהופעה באולם ההתעמלות ו… התרגשתי,” אמרת.
“ואני ראיתי אותך ביום שהגעת ל’ביאליק’, במגרש הכדורגל…” החזיר לך הנער בחיוך ממזרי.
“That’s not fair. מה לי ולכדורגל? לא שיחקתי אף פעם פוטבול בפלאשינג,” התגוננת. סיפרת שהבנים של הכיתה גררו אותך למגרש הבוצי של בית הספר, ופתאום נאלצת לרוץ בין טיפות הגשם, מול רוח קרירה, עם קבוצת ילדים זרה הרודפת אחר כדור מלוכלך ומעוות בצורתו. כשהוא התגלגל אליך, צעקו לך: לבנטל, תן בעיטה חזקה לשער! השתדלת, אבל לא רק שהחטאת את הבעיטה, הכדור מיד נחטף על ידי מישהו מהקבוצה היריבה. כולם גיחכו ורצו בעקבות הכדור בכיוון ההפוך.
“רק שתדע שאתה הרבה יותר טוב מהחוליגנים האלה,” אמר לך, “אל תתנצל בפנַי ואל תתקפל בפניהם. תהיה מי שאתה! אתה שומע?”
הסמקת. מקרוב היו עיני הנער בהירות וקולו חד, שונה לגמרי מן הרוך של שירתו.
“אני אריאל,” הציג את עצמו פתאום באנגלית, “מברייטון.”
“ברייטון, אנגליה?”
אריאל סיפר שעלה ארצה עם הוריו שנה וחצי קודם לכן.
“מיד קלטתי את אופי הילדים כאן,” אמר, “הם חושבים שידברו עלינו ולא נבין אף מילה. אבל אותי הם לא מסדרים או מסבנים,” עבר חזרה לעברית ללא שום מבטא.
“אבל יש גם כמה ילדים נחמדים,” השחלת בין דבריו.
“אולי כמה,” אמר והרים את מבטו אליך.
אריאל קם, התנער משרידי העלים שדבקו במכנסיו וביקש רשות להסתכל בבלוק דפי הציור שלך. לאחר שידיו סיימו לדפדף ועיניו סיימו לבחון את הציורים הצבעוניים, הוא שב להביט בך.
“אתה טוב… כן, אתה טוב,” קבע.
הֶאֱדַמְתָּ שוב. לא ידעת אם הייתה זו הערכה ליכולת הציור שלך או הבחנה באשר לאופייך. לקחת את בלוק דפי הציור ושבתם לאזור ביתני הכיתות. בסיום ההפסקה נפרד ממך אריאל והלך לכיתה המקבילה, ח-3, אבל פרידה זמנית בלבד. הוא הזמין אותך לבקר בביתו עוד באותו שבוע.
*
הבית של אריאל, כמה רחובות מן הבית שלך, היה בעבורך כחציית גבול למדינה אחרת. נכנסת למבואה המהודרת של הבניין, שהייתה מרוצפת שיש לבן. עלית עד לקומת הגג. אחרי שניים־שלושה צלצולים אישה גבוהה, שפניה חלקות ושערה בלונדיני בהיר, פתחה את הדלת. היא הזכירה את אווה מארי סיינט בסרט של היצ’קוק.
“אתה דורי? אריאל אמר לי שתבוא. אבל אני חושבת שהוא ישן,” אמרה בעברית רצוצה.
“בוא תיכנס, דורי,” נשמע קולו של גבר שפסע לקראתך, “אני ריימונד. אריאל עוד ישן את שנת היופי שלו,” הקניט בקול חזק כדי שהנער ישמע ויתעורר.
“זה בסדר, אני אחכה,” ענית.
ריימונד הנהן, מקטרת נטויה מקצה פיו. הוא הפנה אותך אל כיסא מרופד בהוֹל ופסע אל הסלון, גופו רחב ורגליו יחפות, מגושמות. הוא נראה מבוגר יותר מאשתו, שנעלמה וכעבור רגע שבה אליך ובידה כוס גבוהה ובה מיץ תפוזים.
“אריאל סיפר לי שאתה מצייר מיוחד,” אמרה והניחה אותה לפניך.
“מיוחד?”
היא הנהנה. “תביא גם לי לראות את הציורים שלך?”
אריאל ציין שאימא שלו אספה והעריכה חפצי אָמנות ותכשיטים באנגליה. היא תוכל לסייע לך, אמר. אתה הבטת בציורי הקיר הרבים בדירה, שהייתה ענקית בעיניך, ובריהוט המוקפד שפוזר בחלל כפריטים במוזיאון. לגמת מן המיץ ושאפת לתוכך את ריח המקטרת של ריימונד ואת יופיו של הבית, שהזכיר לך בית מלוכה בסרטי קולנוע תקופתיים. אפילו אימא תּוֹדֶה אחרי כן שאריאל והמשפחה שלו אינם דומים לחבריך האחרים בנתניה. “הם קלאסה אחרת,” נהגה לציין וכינתה את הוריו בהתאם — הברון והברונית, אנשים מורמים מֵעם.
גם ההתנהגות בבית זה הייתה שונה ממה שהכרת. בעודך יושב, נכנס ריימונד למטבח ונעמד ליד אשתו הרכונה מעל הכיור. הוא לחש משהו באוזנה, ידו נחה על גבה וירדה לאִטה מטה. הוא לפת בעדינות את ישבנה, ואצבעו השתחלה אל בין קפלי מכנסיה ונדחפה פנימה. לפתע היא הסתובבה וסטרה לו. ריימונד ניסה שוב להתקרב אליה ולפייסה.
לא ידעת היכן לקבור את עצמך. השפלת עיניים אל השטיח, אבל מדי פעם הצצת. מעולם לא ראית דבר כזה, בטח שלא בבית שלך.
כשאריאל קרא בשמך, קפצת ממקומך והלכת לחדרו. מצאת אותו שוכב, מפהק ומתמתח במיטה שניצבה בין ערֵמות של ספרים, חוברות ובגדים לא מסודרים. מיד נמשכת אל מדף התקליטים, לעטיפות תקליטיהם של אלטון ג’ון, דון מקלין, פינק פלויד וקט סטיבנס.
“בחר אחד,” אמר.
בחרת את “American Pie” והנחת אותו על הפטיפון, שניצב על שידה גבוהה. לקחת חוברת של “עולם הקולנוע”, התיישבת בקצה השני של המיטה וקראת על הסרטים החדשים שיוצאים לאקרנים. אריאל משך אליו חוברת תשבצים פתוחה.
“נטלי, אני רעב!” הוא צעק פתאום, “תכיני לי משהו לאכול.”
“תקום ותזיז את התחת שלך, טלרמן ג’וניור!” גער בו אביו.
“Junior my ass,” מלמל אריאל.
“אמרתי לך לקום!” נכנס אביו אל החדר, “העולם לא סובב סביבך, ואנחנו לא המשרתים שלך!”
“בסדר, ריימונד, בסדר,” ענה בעיניים עצומות.
אביו עזב את החדר. הבטת באריאל שהמשיך לפהק ולא זז ממקומו.
“תגיד, למה אתה קורא להורים שלך בשמות שלהם?” שאלת.
“ההורים שלך קוראים לך בשמך ולא בייחוס המשפחתי שלך, נכון?”
“אז מה?”
“ומי אמר לך שהם ההורים שלי?” הוסיף אריאל ומתח את ידיו מעל ראשו. הוא קרץ לנוכח הפליאה שעלתה על פניך. “מה קרה, לבנטל? Lighten up. רק צחקתי. הם ההורים שלי… לצערי.”
נדרש לך זמן להתרגל לסגנון הדיבור של אריאל, ולהבין שאת דבריו יש לקחת לעיתים בעירבון מוגבל. כעבור זמן תגלה דרך אימא שריימונד ונטלי הם אכן לא ההורים האמיתיים שלו. כאשר שאלת את אריאל מדוע לא סיפר לך את האמת מלכתחילה, הוא אמר שהיה חייב להסתירהּ מפניך כדי לשמור עליך.
“עלי?” השתוממת.
“כן, אתה לא יודע איך להתמודד עם מצבים חריגים,” הבחין בך עוד אז.
בשנת הלימודים החדשה עברתם יחד מחטיבת הביניים “ביאליק” לבית הספר התיכון “שרת” בצפון העיר. לא זו בלבד שהייתם באותה כיתה, אלא גם ישבתם זה לצד זה באותו שולחן, כשני אברכים צמודים ומסורים זה לזה. כמעט שלא נפרדתם בשעות הלימודים ואחריהן. בקושי ראית את מושיקו או חברים אחרים, שממילא התפצלו לבתי ספר שונים בעיר. אך זה לא הפריע לך כלל. מאז פגשת את אריאל טלרמן, לא היה קיים כמעט אף אדם אחר מבחינתך. אמנם קורצתם מחומרים שונים לגמרי, אך שניכם הייתם עולים חדשים, אוהבי מוזיקה ובנים יחידים שהשתוקקו להשתייך למשפחות אחרות.
אירוע השקה לרומן “יחידים במינם” יתקיים ביום חמישי 28.2.19 בשעה 19.30 בחנות “תולעת ספרים”, רח’ מאז”ה 7 תל אביב
