רכזת נשים בקהילה בבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות. מייסדת קבוצת הנשים ‘באנה’. סטודנטית לפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית
צילום: עופרית אסף
עם מי היית יושבת לדרינק, איזה ואיפה?
אני לא אוהבת אלכוהול, אבל הייתי שמחה לשבת לאכול מלאווח עם אמא שלי על הגג של הבית הפתוח, שהוא מבחינתי סוג של גג העולם. אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 16, ואני מאוד מתגעגעת אליה. יש לי המון דברים לספר לה מהתשע שנים שעברו מאז, זה יכול היה להיות נהדר.
מה לדעתך הקשר בין גאווה לפמיניזם?
הקשר בין גאווה לפמיניזם הוא שהם שניהם מאבקים לחירות, חירות של להט”ביות וחירות של נשים. אני רואה את הקשר הזה גם למאבקים נוספים, כמו למשל זכויות בעלי חיים, זכויות אנשים בעלי מוגבלויות פיזיות ונפשיות, זכויות פליטים. הגל אמר שההיסטוריה של העולם אינה אלא התקדמות תודעת החופש, ואני בהחלט נוטה להסכים ולפעול בהתאם.
מה הייתה נקודת המפנה בחייך שממנה התחלת לפעול למען הקהילה הגאה?
הגעתי לבית הפתוח בתור חניכה בגיל 17. קצת אחרי שהתאקלמתי, כבר הייתי נכונה לעשות כמה שיותר למען עצמי ולמען הקהילה, בגלל שהמדריכות והמדריכים שלי היו מלאי אמונה שאנחנו צריכות להביא את השינוי בעולם. ככה חונכתי מהבית, מבית הספר, וגם מהבית הפתוח. עם הזמן, ככל שגדלתי, מחניכה בקבוצת הנוער, לחניכה בקבוצת הצעירים ובפרויקט המנהיגות ומתנדבת בהפקת המצעד, היה לי יותר כוח להשפיע. נקודת מפנה משמעותית הייתה הדקירה במצעד השנה שעברה, שהייתי עדה לה, וגרמה לי לחשוב שאולי כדאי שאני אתפוס טיפה יותר יוזמה. בתחילת השנה הקמתי את “באנה”, קבוצה חברתית לנשים גאות ירושלמיות בגילאי 22-35.
באיזה אירוע או פעולה שלקחת בה חלק את הכי מתגאה?
“באנה” היא גולת הכותרת של כל מה שעשיתי בבית הפתוח בשבע השנים האחרונות. אני מרגישה שזכיתי להחזיר לקהילה בירושלים קצת מהטוב שקיבלתי. נוצר, כמו קסם, מרחב קהילתי חברתי לנשים צעירות מהקהילה, בנות 22-35, ואנחנו נפגשות כל שבועיים בימי שני בערב בסלון של הבית הפתוח. בין השאר דיברנו על זהות, משפחה, קהילה, אירחנו את חברת הכנסת תמר זנדברג, את הסקסולוגית ד”ר מיכל לוריא, ואת הזמרת והיוצרת נעמה הכהן. הפקנו תוך שיתוף פעולה מדהים של נשים רבות שתרמו מהכשרון שלהן, את קמפיין “נשים לשם שינוי – כאן כדי להישאר” לקראת מצעד הגאווה בירושלים. הקמפיין כלל 30 תמונות של נשים מהקהילה הירושלמית על רקע מקומות משמעותיים עבורן בבירה, תמונה קבוצתית שהוקדשה לשירה בנקי ז”ל, וסרטון יפהפה שהוצג במצעד. הייתה חוויה מדהימה, אבל יותר מהכל, זכיתי להכיר חברות מדהימות.
מה את אוהבת לעשות בשבת בבוקר?
בשבת בבוקר אני אוהבת לישון עד הצהריים, לקום, לאכול, ולחזור לישון.
לאן אנחנו צועדות? איפה את רואה את הנשים בקהילה בעוד 5 שנים?
הייתי מאוד רוצה לראות שיפור במצבן של אוכלוסיות קצה בקהילה, נוער להט”בי שנזרק מהבית, א.נשים בזנות, להט”ביות דתיות, להט”ביות עם מוגבלות. בפרט אנחנו חולמות על שלטר גאה בירושלים, ללינת חירום עבור להט”בים ללא קורת גג. הייתי רוצה להיות מסוגלת לחיות בחופשיות בתור לסבית בעיר שלי, בלי לפחד שיטרידו אותי, ישפילו אותי או יתקפו אותי. אני חושבת שהנשים בקהילה נמצאות בחוד החנית של המאבק הלהט”בי, והייתי רוצה לראות אותנו מאיישות יותר עמדות מפתח בפוליטיקה, בתקשורת, ובארגוני הקהילה. אני חושבת שעכשיו יותר מאי פעם זה הזמן בו אנחנו, הנשים בקהילה, לוקחות את העניינים לידיים.
מהו העיקרון הכי חשוב לך בחיים?
אני לא יודעת אם זה עיקרון, אבל הדבר הראשון שעולה לי בתגובה לשאלה הזו זה היחס המזוויע שמקבלים בעלי חיים בעולם. תעשיית המזון מן החי היא תעשייה איומה ונוראה, ומאז שהייתי קטנה לא יכולתי אפילו לראות סרטים מצוירים עם חיות מרוב שזה העציב אותי. אם העיקרון הכי בסיסי של כולנו הוא “לא תרצח”, הרי שהוא תקף גם לגבי בעלי חיים. הלוואי שיום אחד כולם יהיו חופשיים.
מה מחזק אותך?
יותר מכל, מחזקים אותי האנשים שנמצאים סביבי ומחזיקים לי את היד כשאני צריכה אותם. גם שותפות לדרך האידאולוגית, אנשים שקמים בבוקר ורואים יותר מאשר את עצמם ולמזלי יש סביבי המון כאלה. מחזק אותי שמחזקים אותי ומחזק אותי לחזק אחרות. מחזק אותי גם שמצחיקות אותי, זו התרופה הכי טובה שאני מכירה.
