“אז מי פה הגבר ומי האישה?” שאלה בלעדית, ייחודית ומיוחדת ששמורה רק לנו – אז לסביהונסט, התשובה ברורה.
כך, נפתח לי מתוך הצג הפייסבוקי, פרומו שדיבר הומור עם טיפות רבות של אמת. נחשפתי לראשונה למופע העתיד לבוא וחיכיתי וחיכיתי. אכן הגיע האירוע המיוחל והגעתי סקפטית היישר לשורה הראשונה בקהל. במה מינימליסטית לבושה שחור, רומנטית עם תאורה רכה – כבר סימנה דרך בטוחה לחתונה.
מהר מאוד קולפו רבדי ההגנה ונפתחה בפניי וירטואוזיות מילולית בלתי נדלית ובלתי מתפשרת. איך זיכרון מופתי מתורגם לווירטואוזיות מילולית בלתי נדלית ובלתי מתפשרת. כל כך הרבה מימדים בתוך גוף אחד ששועט לעברי במלוא הדרו ומתקיף אותי על הכיסא בקהל כאילו הייתי שם לבד וכאילו בתנועה של אוויר אפשר לתת שם לכל רגש, להוליד, לגדול, להיכנס, לצאת, למות בשקט עם זקפה מכובדת. זה היה נהדר ובעיקר מאוד מספק.
פואטיקה מדויקת של איזון בין בנאלי לרומנטי. הן לא פסחו על דבר ולא פלפלו בפוליטיקה – מצרך הו כה נדיר בימינו בהם נראה שזו היא גולת הכותרת. ואגב גולת הכותרת, לא הייתה כזו… גולה של כותרת. לא אחת ויחידה, נערצה ונשאפת. היה הכול מהכול – קלילה וכואבת, כבדה וצוחקת.
אין לי עין מזויינת ולא ביקורת מקצועית. רק רגש טהור מסונן למילים ומבעד לפריזמת האדם הפשוט, פשוט התרגשתי. איזו מתנה יותר גדולה יש מלמצוא עצמך במילים של אחרת..?
כי אם מתאפשר לי להיות מכשפה ומלאך וכלבה והיסטרית רק מלשבת בכיסא ולא לפצות פה, זה עושה לי את זה. הלגיטימציה הופכת אנרגיה פנימית מענגת וריקוד של טנגו סוער מתחיל בין ניגוד לניגוד והכל כך בפנים כמו גם בחוץ. סינכרוניזציה מושלמת!
מתכון של מילה וקול ומבט ובעיקר הבנה מזוקקת של אותו יום חול ברגעו החגיגי של שבת בו הגברת הופכת נוצצת. למעשה ממש את, רק בשינויה של אדרת.
תודה!
