חוויותיה של ביסית בצה”ל

שיחת פתיחה

כולם כאן מאוד מוכשרים, בנוסף להכל. יש בזה משהו מאיים, אבל גם מרגש ומעלה את הדופק. בקורס יש אחת עדינה כזו עם עיניים תכלת, נראית כמעט כמו בובת חרסינה- כבר מעכשיו אני מקווה שהמסעות הארוכים לא ישברו אותה. ואחד נוצרי, האמת ששומעים קצת שבבית הוא מדבר ערבית, מחלק את השקית הענקית של הבמבה שלו לכל מי שרוצה. בחיי שהוא מלאך, אבל הוא לבד קצת. ואחת גבוהה נורא, לפני הגיוס היה לה שיער ורוד והיא רקדה בלי סוף. שאלתי אותה באיזה לילה עמוק בתוך שק השינה אם היא חושבת שתחזור לזה פעם, ואני לא בטוחה אם ישנה או שסתם לא רצתה לענות לי- ולעצמה- שלא. ואני, מה איתי? גם אני הייתי ביסית לפני הגיוס, והולכת להשאיר את זה מאחור? הניחוחות של הסיגריות בליינים שאני אוהבת יפסיקו להתפס לי בשיער? כדאי לקפל את הדגלים והמצעדים ולהכניס למגירה שמתחת למיטה? אולי כדי לקטוע לי את קו המחשבה, המפקדת קוראת לשיחת ראיון אישי- הקלות תש, שעות נסיעה הביתה, מה עם המשפחה, אם יש משהו חריג, יש חבר. אני נושמת עמוק, מרגישה את הזמן קופא על ארבע השניות שבין השאלה לתגובה שלי. עונים שלא? עונים שכן? הדם ממלא לי את הלחיים, אני מרגישה את האוזניים שלי בוערות בבורדו של מבוכה, העיניים בורחות להסתכל על איזה חתול שרץ לכיוון חדר האוכל- ואני עונה לה. כן, אני אומרת, כן, חברה. בבת אחת השיחה המשעממת שלי תפסה אותה, העיניים נפערות, המבט עולה אליי. בחיי שעוברות שעתיים בין התשובה שלי לתגובה שלה, ואני מרגישה איך לאט לאט עוטף אותנו שקט. השקט שלפני הסערה.

חירותה

ואיפה הוא, החופש הזה שהובטח לי כל כך בבירור? בינתיים מרגיש שהוא מסתתר עמוק עמוק בין לקום לפני הזריחה, ללרדת לשמונה, ללשמור ארבע שעות. איפה הוא מתחבא, החופש הזה- בין הימים הספורים בבית לדרך הארוכה בחזרה, או הבוס שמתעקש על עוד שתי משמרות הסופש, בין המיסים של אמא ואבא לשיעורי הבית של האח הקטן. כתוב שחופש, כתוב חירות, מובטח ומוצהר ברש”י על דפים של הגדה- בני חורין. אז איפה החופש?

החופש מתחבא ברגעים קטנים. בלשים את השעון המעורר על נודניק, ולקום חמש דקות- או 25 עם דחיית הסיפוקים שלי- אחר כך. בלהזמין הפוך ענק על סויה בכוס זכוכית בלי קצף רותח עם זיגזג של שוקולד- כי זה מה שאני אוהבת, ושיסלחו לי כל המלצרים בעולם. בלאהוב. בלהתווכח, לריב, להציק, למשוך בשיער, לבכות. בארוחת בוקר מוקדמת שכוללת שניצל. בשני שלישים של בירה מלכה בצהרי שישי בבית. החופש מתחבא באנשים שמקיפים אותנו, שבחרנו להקיף את עצמנו איתם. בשכנה שצחקה מהבדיחה הנוראית שלך כששאלת אם יש לה ביצה שתיים לתת לך. בחבר מהתיכון שטס להודו, אבל חזר בסוף והתעקשת שילמד אותך לסרספ דאפו. באקסית המשוגעת שתמשיכי לסמס לה ברגעים קשים ושיכורים, כי את יכולה. בחיבוק קצת ארוך מהרגיל, כזה שמראה על אהבה אמיתית. ולי יש את החופש שלי- לבחור לאכול שני קינוחים אפילו אם הפנים שלי יסבלו, להצר את המדים גם אם סקיני א’ צמוד זה לא הכי נוח, להחזיק איתך ידיים ברחוב. לספר למשפחה שלי, לחברים, לצעוד בתל אביב, אבל גם לשמור לעצמי כשבא לי. וזה נכון שחסר עדיין, והזכויות באות במטי מעט, והמאבק לפעמים מרגיש כמו קילו מרור- אבל צעדנו ארבעים שנה במדבר, ואכלנו מצות, וחצינו ים שלם של בורות, אז לפחות אפשר להגיד בביטחון- גם אם עדיין לא מאה אחוז חופש, לפחות אנחנו בכיוון הנכון.

דייט ראשון עם תל אביב

תוך כדי שאני אורזת עוד קיטבג טיולים ענק וממלאת עד אפס מקום בחולצות ירוקות קצרות, אני תוהה לעצמי איך יהיה לעזוב את החיבוק של תל אביב. לא גרתי בתל אביב, שלא יהיה בלבול, אבל העיר הזו נתנה לי חופש. ברחובות שמחייכים אליי כשאני עוטפת את הכתף של בת הזוג או מציעים לי בר כזה או אחר שמוקדשים לקהילה, אני מרגישה בטוחה. וכמו שהזרוע שלי עוטפת את הכתף של בת הזוג, העיר הזו קצת עטפה את הכתפיים שלי- למדתי לחייך בה כששואלים אותי עם מי יצאתי, להסתובב בה פעם בשנה בדגלים ומשאיות, לדבר על מי ומה שאני- גם אם זה לא כל מה שמגדיר אותי. בין עוד זוג גרביים עבות לסט של תחתונים שנכנסים לתיק אני מרגישה שהפרידה של הסופ”ש הזה מחזיקה אותי חזק חזק בבטן. נשיקה על הלחי לאמא, לאחותי, לאחי, חיבוק לאבא, רגע של פרידה ממנה- וגם העיר הזו נפרדת ממני קצת. “זו לא את, זו אני” אני מדמיינת את עצמי אומרת למדוזה הורודה, ודי בצדק- הבועה הזו התייחסה אליי באהבה, קבלה ותמיכה. הכלה נפלאה, הפתעות בתאריכים החשובים, הוציאה אותי לדרינק בשבת, קנתה לי פרחים. ואני מצידי בורחת לה, לעיר הזו, אל תוך החיק הלא כל כך חם של היחידה. את הדגלים הצבעוניים מחליפים מפקדים ושלשות, ואני מתפללת להצליח להחזיק את מערכת היחסים הזו בשלט רחוק- אני ואיגי, אני והקהילה הגאה, אני ותל אביב.

בתור לטלפון

זה התחיל משאלות סטנדרטיות יחסית, כמו “למי את מתקשרת בזמן טלפון”. בלי לחשוב יותר מידי, אולי מתוך הרגל, אני עונה שלאמא, אבא, לחברה. בשבע דקות מצליחים להכניס שלוש שיחות רק אם ממש משתדלים, האצבעות יודעות לחייג מאוד מהר וגם עונים בזריזות היסטרית בצד השני. וזה ממשיך בשאלות כמו “למה לחברה אם יש לך שבע דקות” או “זו בטח חברה חשובה” ודומיהם. אני מסבירה בעדינות שכן, חברה חשובה, והעיניים זולגות לרצפה ממבוכה הדדית. כשיש ימים בודדים לדבר עם הבית וכולם רצים לעמוד בתור לטלפונים הציבוריים- כן, הצהובים האלה ששמים בהם טלכארד- אפשר לשמוע בין המלמולים של הממתינים הכי הרבה פעמים את המילה “חברה”. בין אם זה תזרוק אותי כי אני כאן, לא ראתה אותי כבר חודשיים, חייב להתקשר אליה, סגרה בפעם האחרונה שיצאתי או שכחה איך אני נראה – כולם מדברים על החברה. משהו בי צועק להצטרף למועדון הזה, להגיד להם שגם לי יש אחת שמחכה בבית לטלפון ממספר לא מזוהה עם קידומת 08, אבל אני מפחדת. אני מפחדת כי יש לנו עוד ימים, חודשים, שנים להעביר ביחד, ומי יודע מה הם יחשבו. או יותר גרוע- מה הם יגידו. ועוד אחד שואל עם מי דיברתי, ועוד אחת שואלת, ואני כמו מנטרה-אמא אבא חברה, אמא אבא חברה. כן, חברה חשובה מאוד. ובפעם הבאה שמחכים בתור, הפעם לשלוש וחצי דקות כי קוצרו הזמנים, אני אומרת רק לחברה. גבה עולה אצל הבחור שלפני-“לחברה ולא להורים?”. אני מתקילה, למי אתה מתקשר? “לחברה, בטח לחברה”. יופי, אז גם אני. אפשר לשמוע גם בתל אביב את האסימונים נופלים לו בראש.

מאז כבר שואלים אותי שאלות סטנדרטיות לא פחות, אבל שמחממות את הלב- הספקת לדבר איתה? או, היא סוגרת? אבל מה בעצם היא עושה? ואני עומדת בתור לטלפונים הציבוריים, עם טלכארד מוכן וסטופר לוודא שלא נחרוג מה-8-9 דקות שיש, מחייכת מאוזן לאוזן.