גיא שרייבר
אני חושב שבין אם אני מנסה ובין אם לא המוטיבים הלהט"בים, ויותר במפורט ההומואים, תמיד יהיו חלק מהיצירה שלי כי הם חלק מהזהות שלי ומנקודת מבטי. ככה שגם אם הנושא אינו להטבי/קווירי, נקודת המבט היא קווירית/הומואית.
על היצירה
שני האיורים נעשו כחלק מקורס "שפה אישית באיור". כמו שאמרתי אחת המטרות שלי היא להכניס נקודות קוויריות ולהט"ביות בכל עבודה שאני עושה. העבודה שבה שני האיורים נמצאים אינה עבודה שמתמקדת בנושא להט"בי,שני האיורים האלה הם חלק ממנה.
הזהות הלהט"בית בלימודים
לא יצא לי לעשות עבודה שמתמקדת אך ורק בזהות הלהט"בית שלי. אבל הזהות נוכחת בכל עבודה שאני עושה. אני תמיד אצייר שני גברים מתנשקים בדיפולט לדוגמא. הזהות ההומואית היא חלק ממני ובתור מאייר, מעצב, מספר סיפורים, הזהות שלי מלווה כל פרויקט וכל יצירה שאני עובד עליה.
לא נתקלתי בתגובות שליליות כמעט אף פעם, כן נתקלתי בפוש באק שדיברתי על הנושא. הכוונה היא שאנשים מיהרו להגיד שכבר אין יותר צורך במאבק הומואי-להטבי ושאין צורך לדבר על זה כל כך הרבה, מה שבעיניי שגוי. כרגע כן, אנחנו הכי מתקדמים שאי פעם היינו בנושאים רבים, אבל להט"בפוביה עדיין קיימת, בין אם היא סמויה או גלויה. בעיניי מאבק הוא לא רק על שוויון זכויות אלא גם על נראות. נראות לא רק של סוג מאוד מסוים של אדם/אישה קוויר.ית, אלא על כל סוגי הקשת, מבנה הגוף, נטייה מינית ומגדר. וכשאני מדבר על נראות אני מדבר על טלוויזיה, קולנוע, ריאליטי שמאוד חזק בישראל. המאבק הוא מוצלח אבל יש עוד המון נושאים לגעת בהם.
החוויה הלהט"בית בשנקר
מטבעי אני אדם ביישן, אז להראות כל זהות שלי, במיוחד קווירית, תמיד היה לי קשה, לפחות בהתחלה. אני חושב ששנקר היא סביבה מאוד ליברלית יחסית וחלק מהסיבה שעם הזמן הרגשתי בנוח לבטא זהות קווירית, לדבר על זה וליצור סביב הנושא, הייתה החברה המקבלת של שנקר ותל אביב. אני חושב שהנכחה ועיסוק בנושאים להט"בים או בנקודת מבט להט"בית בהכרח יוצרת סביבה בטוחה ומכילה יותר, אבל לאחרונה הגעתי למסקנה שלשמור את זה בגבולות שנקר זה כבר לא חוכמה, בגלל הליברליות והבועתיות של שנקר ותל אביב. החוכמה היא ליצור עיסוק בנושא והנכחה במרחבים אחרים כשיש לנו הזדמנות. עדיין לא הבנתי איך לעשות את זה אבל אני חושב בשביל כל יוצר.ת מהקהילה יש אחריות לזה.
אקטיביזם אישי
לא קורא לעצמי אקטיביסט, כשיש צורך להעיר או לדבר על הנושא כיום אני תמיד אדבר עליו. העניין הוא שזה לא דיון שאנחנו יכולים לעשות על קפה ואז ללכת הביתה ולראות נטפליקס ולשכוח מזה, הדיון הזה הוא החיים שלנו.
הסיפור האישי שלי כנראה מקביל להרבה סיפורים אחרים והוא כולל פחד וייאוש ובושה בהתחלה, ואחר כך מציאה של קול פנימי של הבנה. אמנות/איור/עיצוב היא הדרך שבה אני מבטא את עצמי, שבה אני מדבר. החשיבות שלה היא אישית לפעמים כי היא מעניקה לי יכולת להתעסק ולפעמים לרפא חלקים בי. החשיבות שלה היא גם ציבורית, אמנות יכולה לשנות את העולם, לשנות נקודת מבט, להכניס ייצוג, לתת לילדים שעוברים את מה שכולנו עברנו אור בקצה המנהרה, להראות להם שיש עוד כמוהם שהם לא לבד. זה אולי המסר שהכי חשוב לי להעביר, אף אחד/אחת לא לבד ואם אתה צריכ.ה עזרה אנחנו הרבה וכולנו מוכנים לעמוד מאחורייך ולהחזיק לך את היד בדרך להשלמה עצמית.
