סקר אמריקאי שנערך בארצות הברית לפני כמה שנים קבע כי נערה טרנסג’נדרית נמצאת בסיכון להיות מעורבת בזנות פי 25 מנערה סיסג’נדרית. אבל אפילו אם לא קראתם מחקרים ארוכים באנגלית, די להסתכל למציאות בעולם הזנות כאן כדי להבין שהיחס הזה, היחס של נערות וצעירות טרנסג’נדריות שנמצאות מעורבות בזנות, או בסיכון גבוה להיות מעורבות בזנות, לבין למשל חלקן היחסי באוכלוסיה הכללית הוא לא פרופורציונאלי בשום צורה.
כשלומדים להכיר את הנתיבים אל עולם הזנות מקרוב, אפשר להבין למה זה קורה – העדר תמיכה משפחתית, קהילתית, חברתית, משפטית, כלכלית, לכל אותן נערות ואותם נערים צעירים. העדר תחושת שייכות, חוויה קיומית של דחייה וחוסר ערך. בלבול וקושי בגיבוש הזהות העצמית, המגדרית, המינית.
כל אלו ועוד הרבה הם מנת חלקם של אנשים טרנסג’נדרים ממילא, אם מוסיפים לכל זה קשיים אובייקטיבים של הישרדות קיומית, כמו מיטה בטוחה לישון בה, אוכל חם ומקלחת, הביטחון המינימאלי הדרוש לקיום של אדם, כל אדם באשר הוא אדם, טרנסג’נדר או סיסג’נדר, לא פלא שהזנות אורבת להן בכל פינה, מחכה לשמש מערכת הישרדות משומנת ומתוחכמת. הכסף שלה לא קל אבל מיידי – ומיידי זה מה שהן צריכות, לא אכפת להן לעבוד עכשיו קשה.
לממן טיפולים, פיזיים ונפשיים זה לא מותרות מבחינתן, זו הדרך היחידה שלהן להיות כאן בינינו ולהרגיש טוב עם עצמן, זו חובה שלנו סוף סוף להבין את זה ולעשות כל מה שביכולתנו כדי שזנות תהיה אופציה בלתי רלוונטית, כדי שהיא תפסיד ואנחנו ננצח, במלחמה על החיים.
אנשים טרנסג’נדרים, בטח ובטח אם הם עוברים על חוקי הבינאריות, מה שנקרא בשפת העם “אינם עוברים מספיק טוב” את הראדאר החברתי שרגיל לקודד אותנו באמצעות שתי אפשרויות בלבד – XX או XY , כל מה שבאמצע, כל מה ששונה, כל מה שלא ברור ולא מתארגן בקופסאות האלה – לא מתקבל. אם כל זה נשמע לכם סינית אז במילים הרבה יותר פשוטות, אנשים טרנסג’נדרים חווים הדרה ואפליה בכל תחומי החיים.
החל מהתחומים הבסיסיים והקיומיים ביותר, כמו שירותי בריאות, חינוך והשכלה, תעסוקה ורווחה, ועד לתחומים שנחשבים כביכול “מותרות של החיים” כמו ללכת לים, או להיכנס לשרותים ציבוריים, או פשוט להרגיש לגטימי בכל מקום בכל זמן, נגיד להיות נערה בצופים עם מעגל חברתי של חברים וחברות תומכים ולא לועגים, מבזים ומשפילים.
אין דבר שבשביל אדם טרנסג’נדר הוא פשוט או קל, לא כי הם מתקשים, תאמינו לי, הם לא מתקשים בכלום, הם עברו מה שאני לא אעבור עוד ארבעים שנה כאן אם יהיו לי ב”ה. הן חזקות, ויצירתיות, ומצחיקות, ויפות ואני לא הייתי שורדת רבע שעה בחיים שלהן.
זה לא בגללן, זה בגללנו, בגלל ההשתקפות שלהן בעיננו בכל פעם שהן חוצות את הכביש, או קונות משהו בסופר, או אמא שלהן, או אחותן הקטנה. זה בגלל השאלות המביכות שלנו שיורדות להן לנשמה ולגוף, הרבה על הגוף, ככה בלי בושה לפעמים גם בתור בסופר עצמו כשכל התור מסתכל ומקשיב לא מקשיב.
בגלל השתיקות האינסופיות שלנו, כשאנחנו במבוכה, או פוחדים להתבלבל, או לא יודעים איך לפנות. גם אנשי המקצוע בינינו, שמתלבטות עדיין אם זה נושא שיחה לגיטימי אם נער ש”אני חושדת” בו, למה את “חושדת”? במה הוא “חשוד”? הוא עבר עבירה? אולי את חוששת במקום חושדת, אני מציעה, ואם את חוששת מה יותר נכון מקצועית מאשר פשוט לשאול?
בעדינות, בקבלה, בלא להגיד האחר הוא אני, אלא להודות שהאחר הוא שונה, חריג אבל לסמן באותה נשימה ובאותה העצמה שלהיות חריג זה אולי לא קל, אבל זה בכלל לא דבר רע ההפך הוא הנכון הרי.
כל זה עדיין שם אל תטעו, אבל הקהילה הטרנסית כבר מזמן לא שם, היא נעמדת איתנה גם מול זה, ומוכנה להסביר, ולספר, ולשתף, ולתת כתף.
אין לה הרבה משאבים לא כי אין אנשים טרנסג’נדרים מוצלחים ויפים שאפילו מרוויחים טוב בהייטק או עובדים בשרות הציבורי, או משתתפים באח הגדול, או זוכים בארווזיון, אנחנו יודעים שיש כאלה, אבל במקביל יש נערות וצעירות שנדקרות ברחובות, או בבתים שלהן, או באזורי תעשייה נידחים והן פשוטו כמשמעו נלחמות על החיים.
לשאלות, תרומות או ייעוץ אפשר לפנות: לעמותת מעברים | עמותת עלם | אתר הלב 24/7
