צילום: אגם מזרחי
בשנת 1985 לארי קרמר כתב את המחזה “הלב הנורמלי”. בזמן שברחובות ניו יורק פרצה מגפה מסתורית שקורבנותיה היו הומואים בלבד, הרשויות מיהרו לקרוא לזה “הסרטן של ההומואים” והשתדלו לעשות כמה שפחות כדי להציל את עשרות האלפים שמתו כמו זבובים. המחזה הביא לקדמת הבמה סיפור על חבורה אמיצה במיוחד שסירבו להשלים עם גזרת החושך וההומופוביה, סירבו לקבל את העובדה שדמם הפקר.
יותר משלושים שנה עברו. “הלב הנורמלי” הפך לקאלט להטבי שעדיין רואה אור על במות שונות בעולם.
איידס היא מחלה שכבר לא מתים ממנה, הומופוביה כן.
בבועה התל אביבית והסמי בטוחה לפעמים אנחנו מתבלבלים לחשוב שאפשר לנוח קצת על זרי הקבלה השקרית, אבל האמת העצובה היא שהדרך עוד ארוכה.
כשסיימתי את לימודי המשחק, איחלתי לעצמי לעשות תמיד אומנות שתשנה משהו בעולם הזה. ובאופן טבעי אני בוחר בחומרים שקשורים לפצעים המדממים האישיים שלי, הזהות המינית שלי הוא הראשון שבהם.
אומרים שהתיאטרון מת.
לפעמים אני מאמין להם.
אומרים שאם זה לא מצחיק או מוזיקלי זה לא ימכור.
הם צודקים.
אבל משהו בי מתעקש, עדיין, למצוא תמיד את הפרויקטים הכבדים האלה, החשובים, שיש להם ערך מוסף, מפנטז עדיין ביני לבין עצמי, שיום אחד ההצגות שלי יוציאו אנשים לרחובות ואז, אינשאללה יהיה פה טוב, לכל מי שכרגע רע לו.
כשהגיע הטלפון ואיתו ההזמנה להשתתף ב”חדר 414″, הגוף רעד מהתרגשות. “הנה”, חשבתי לעצמי, “ההזדמנות הגדולה שלי לצעוק על במה את הצעקות שאני משתוקק לצעוק כבר כל כך הרבה זמן. ועוד בפני קהל”.
פותח רגע סוגריים לטובת אלו שלא מכירים : “חדר 414” הוא ערב תיאטרוני המשלב בתוכו ארבעה מחזות ישראליים מקוריים שנכתבו במיוחד עבור הפרויקט הזה, כולם עוסקים בנושאים להט”ביים מקומיים, כשעלילת כל ארבעת המחזות מתרחשת בחדר אמבטיה של בית מלון. תודו שכבר עושה המון חשק.
ההצגה היא תוצר של שיתוף פעולה בין פרויקט המחזאים לתיאטרון תה”ל ומופיעה באופן קבוע בצוותא תל אביב. וחשוב מכל, הצגה יחידה מסוגה שמביאה מחזאות ישראלית להט”בית מקורית לקדמת הבמה. תודו שכבוד.
עכשיו תשמעו רגע משהו, תיאטרון הוא לא תחום מאוד מתגמל בדרך כלל. בטח לא למשוגעים מאיתנו שבוחרים לעשות תיאטרון בשוליים של “התעשייה”, אותו תיאטרון שאנשי המקצוע נתנו לו את הכותרת המתיימרת להיות סקסית “פרינג׳”.
אבל כל מי שבחר לייצר תיאטרון שוליים הוא בהכרח אדם עם קול ורצון גדול להשתמש בו. וברוב הגדול של המקרים, הקול הזה, יש בו שפע שפיות, ערך, תבונה ורצון לעתיד טוב יותר.
אומרים שהתיאטרון מת, שיגידו.
הוא לא.
בזכותו אנחנו נועצים בהיסטוריה שלנו אירועים חשובים ובעזרת הסיפור שהתיאטרון מספר, קרו ועוד יקרו מהפכות חשובות.
“חדר 414” מבחינתי, ומבחינת כל הנוגעים בדבר, הוא מהפכה. הוא תזכורת כואבת אבל חשובה בו זמנית שעדיין לא הגענו לנחלה. ההצגה הזאת פה כדי לספר את הסיפור של כולנו, כדי לתת לנו לגיטימציה במציאות שלא פעם מנסה לשלול אותה מאיתנו. אני מזמין אתכם, כמעט מחייב אפילו לבוא לשמוע את הסיפור הזה. כי הוא של כל אחד ואחת מאיתנו.
כמו שלהט”בים ידעו מאז ומתמיד להגיע לשכונות הגרועות של כל עיר גדולה בעולם ולהפוך את אותה שכונה לפנינת נדל”ן משובחת, כך זאת גם האחריות שלנו להדהד יצירות שמדברות עלינו ואותנו. כי אם אנחנו נדבר על זה, כל העיר תדבר על זה, כל העיר תדבר עלינו. ויותר מהכל, אנחנו צריכים שידברו עלינו, כדי שהלגיטימציה להיות פה, לא תילקח מאיתנו לעולם.
תאריכים קרובים לכבוד חודש הגאווה: 7/6 – צוותא תל אביב | 12/6 – תיאטרון גבעתיים | 14/6 – כפר סבא
המחזות: נועה שכטר – שקט | רועי מליח רשף – זה לא רק על סקס | דניאל בוצר – ברמות של כלה | שי שבתאי – הסוג הרביעי
בימוי – אגם מזרחי | משחק – רוני גולדפיין, אגם שוסטר, גיל וייס, יקיר אליהו וקנין | הפקה וניהול הצגה – נטע מידן | תפאורה ותלבושות – רועי ואטור | מוזיקה – איתמר מירון | תאורה – גיא גלילי
