יש התלויים בדברי אחרים, מוסכמות החברה וקבעונות הסביבה ויש החיים את חייהם במעין אוטונומיה חופשית ואותנטית. עמית חיו, זמר ויוצר, בשנות ה-40 לחייו, משתייך לסוג השני. כמושבניק לשעבר שעבר לעיר הגדולה והשתחרר מכבלי העבר, גילה על הדרך אופק שעיצב את מהותו ואת עתידו בצבעים אחרים – צבעים של גאווה.
כשנפגשנו לראשונה בבית הקפה השכונתי בכיכר רבין, נוצר רושם ראשוני למראית עין של טיפוס מופנם קמעה ונחבא אל הכלים. ככל שנחשפתי לאמת הפנימית שלו, הבנתי שמעבר ליצירה המוסיקלית, מסתתר עולם ומלואו שרק ממתין שיגלו את רבדיו העמוקים יותר.
עמית גדל במושב פדיה המשתייך למועצה האזורית גזר שבשפלה, כבן הזקונים למשפחה בת שישה אחים ואחיות. “הייתי ילד טוב שדאג לאחיו ועזר לאחיו ולהוריו הן בטיפול במטלות השוטפות היום-יומיות והן בעזרה במשק”, הוא מספר, “אבא בעצם היה הדמות המכנסת, המאחדת, זה שכולם מתאגדים סביבו ולמענו. הוא היה חזן בבית הכנסת והיה לו קול חזק וסמכותי. ניתן לומר שעד היום מלווים אותי זיכרונות מתקתקים מהרגעים המשותפים שחוויתי במחיצתו”.
משפחתו של חיו היוותה מודל לחיקוי עבורו והעניקה לו את הבסיס האיתן לפוטנציאל השירה שטמון בלבו וקולו, אך גם מנעה ממנו להגשים את הפוטנציאל הזה. “החיים בצל משפחה מסורתית לא תמיד היו פשוטים”, הוא מסביר, “משום שמחד אתה צריך להפגין אחריות ומסירות רבה לתפקידך ומעמדך ובד בבד אתה משתוקק לפרוק עול ולהיות חופשי”.
כמו בכל משפחה, גם פה היו סודות ובמקרה שלו סוד שהיה צריך להתגלות במוקדם או מאוחר – הזהות המינית שלו. עבורו לא תמיד היה קל להתמודד עם הדברים בגלוי, משום שגדל במשפחה מסורתית ובחברה שמרנית. עם השנים וככל שנחשף ליותר ויותר אמיתות פנימיות, הבין שהדרך העיקרית היא להתמודד עם האמת בגלוי ולמד להשלים עם עצמו ועם זהותו. בכל שלב ושלב הוא נחשף מול אנשים שונים, אך לא בצעד אחד ולא תחת ההגדרה המסורתית של יציאה מהארון.
הסביבה הטבעית בה גדל גרמה לו להתכנס פנימה ולהתחבר לשקט הנפשי שלו, מה שבסופו של דבר הוביל לתהליך היצירה לקרום עור וגידים. כשהיה בן 17 התחיל לבטא את עצמו גם באמצעות כתיבת השירים, “יש בשירה משהו מרגיע, שמסייע להתמודד עם שגרת היום יום ומשחרר אותך מעכבות”, ביקש להדגיש, “לא לשווא מגדירים כתיבת שירים כסוג של תרפיה ומתן דרור וביטוי לנפש ולנשמה”.
“בגיל 23 עזבתי לת”א, עיר החירות והתחלתי לחיות חיים עצמאיים יותר”, סיפר, “מאז ומתמיד ידעתי שאני גיי, אבל לא תמיד היה לי קל להתמודד עם זה או לפחות להצהיר על כך בגלוי בפני משפחתי. למשל אבא שלי, הוא מעולם לא ידע. לפחות לא בשיח גלוי על פני השטח, או ביודעין”.
לאחר פטירתו של אביו לפני כחמש-עשרה שנה, קיבל חיו הארה והחליט לעסוק במה שהוא רוצה לעשות ולא במה שאחרים או החיים מכתיבים לו. “רק בנקודה הזו הבנתי הכל. הבנתי שזה הרגע לקום ולעשות את מה שאני רוצה לעשות באמת – שזה אומר ליצור, לכתוב ולשיר”, ציין בהתרגשות קלה, “אפשר לומר שעבורי זה היה בעצם טריגר לפרוץ קדימה ולהיות מי שאני תוך כדי שמירה על המורשת המוסיקלית”.
מאותו רגע החיים השתנו עבורו בקצב מסחרר. אמו וכולם פינו מזמנם לטובת עזרה בחקלאות ובדאגה למשק הבית והוא עצמו שעט קדימה בנתיב המוסיקלי. את הקול שירש מאביו, המשיך לפתח ובמקביל לקבל תמיכה ואהדה מאמו ומשפחתו.
בשנת 2007 הוציא את הסינגל הראשון שלו שנקרא “את מצפה”, השיר נכתב על ילדה קטנה. בעיניו זה סמל לתקופות תמימות וורודות יותר, תקופות של ריצוי ומוסכמות. “במבט לאחור אולי כתבתי את זה תוך כדי כמיהה לחופש, אידיאליה ושלווה”. אמנם השיר נכתב על ילדה קטנה, אך לדבריו, הדבר יכול להתייחס גם לילד שבך ולהתחברות לצדדים הרכים והתמימים יותר שבאישיות האדם. עם עליית השיר לאוויר, הוא הושמע הן בתחנות רדיו שונות והתפרסם במקביל גם בטלוויזיה וגם ביוטיוב. לשיר עצמו היו ביקורות שנעו לקיצון מסוים. או שאהבו מאוד או שלא אהבו בכלל. הוא עצמו לא נתן לביקורות להשפיע עליו ולמנוע ממנו להמשיך וליצור, ואף הוציא שני דיסקים שעסקו באהבה ורומנטיקה, לבטים וייחוס עצמי. “זה רק נתן לי דרייב ליצור עוד ועוד. מכל ביקורות ניתן ללמוד והפנמתי את הדברים החשובים יותר”.
את הרומן שלו עם היצירה הגאה התחיל רק לאחרונה בשנת 2016, כשבמהלכה הוציא קאבר לשיר גידי של שרון ליפשיץ. “ביחד עם הצוות שלי החלטנו לנסות לעשות דברים חדשים ולצאת מאזור הנוחות”, סיפר,”בעולם המוסיקלי צריכים להפגין גמישות לעיתים. הקאבר עצמו הושמע ברדיו אך לא עורר תהודות כמצופה, למרות הביקורות החיוביות”.
כיף לראות טוקבקים שמעודדים סובלנות וכבוד לזולת
עמית מעיד על עצמו שתמיד היה טיפוס רומנטיקן עם אופי נוסטלגי. הוא ניהל מערכות יחסים ארוכות טווח ובין לבין למד התמודד עם המקום הרגשי שלו גם לבד. “חשוב לתת ביטוי לביחד ולאינטימיות ההדדית אך חשוב לא פחות לבטא את הערך העצמי שלך ולמצוא מקום גם לעצמך – כך נוצרת אינטימיות וכך נוצרת זהות אותנטית”.
הוא חולק דירה ברמת גן ביחד עם בן זוגו, אותו הכיר לפני כשבע שנים באחד מאתרי ההכרויות ומאז אהבתם רק פורחת ומשגשגת. “יש לי בן זוג נהדר שתומך בי בעבודתי ובחיי”, ציין בחיוך, “אנחנו שנינו תומכים בסולידריות ובשוויון”.
המשפט קיבל משמעות נוספת, במיוחד לאור העובדה שפגישתי עם עמית, נערכה על רקע המחאה הגדולה מצד הקהילה. לא בכדי יצא במהלך חודש יולי, סינגל נוסף בשם “תישא אותי לגבר”. השיר שהושמע בתחנות שונות ברדיו, ביוטיוב ובאמצעי המדיה השונים, זכה להצלחה גדולה. “כיף היה לראות טוקבקים שמעודדים ותומכים בדרך של סובלנות וכבוד לזולת. הרי זה מה שהעסיק ומעסיק חלק ניכר מאיתנו במדינה ועם האמונה לעתיד טוב יותר, נמשיך לדרוש שוויון”.
וההווה? “היום אני מאושר ושלם עם חיי”, השיב לשאלה הזו, “אני מופיע המון ועמוס בלו”ז גדוש באירועים. ההופעות שלי מבוססות על רפרטואר של קאברים,שנסונים צרפתיים,שירי ישראליים נוסטלגיים ושירי משוררים. אני כל הזמן עובד על יצירת חומרים חדשים ומקדיש חלק חשוב מזה גם ליצירה גאה. בתהליך היצירה עצמה יש מקום ללמידה נרחבת הן על עצמך כאדם והן על החיים בכלליותם, השירה חיברה אותי לתחומים ואספקטים נוספים בחיי”.
עמית סיכם את פגישתנו במבט אופטימי מאוד לעתיד. “כמו שמשפחתי באיזשהו שלב למדה לקבל את נטיותיי ואותי כיוצר מוסיקלי, כך גם אני למדתי בהדרגה לקבל את עצמי. אני תמיד חושב על קרקע בטוחה ועל רצון להיות שייך. קח לדוגמא את מוסד הנישואין – עבורי חתונה היא ערך סמלי. המיסוד והיציבות עבורי מהווים אידיאל להגשמה רוחנית והתפתחותית. לגבי משפחה וילדים – נכון לעכשיו אין תוכניות ספציפיות, אמנם דיברתי עם בן זוגי על הרחבת התא המשפחתי ואני בטוח שנהיה הורים טובים, אך נגיע גם לזה בשעתו. כרגע ההתמקדות היא במוסיקה ובנתינה מעצמי לחברה ולעולם”.
מסר אחרון לסיום?
“גם בעשייתי המוסיקלית וגם המוטו שלי זה להיות בני אדם מעל ולפני הכל. חשוב לשמור על איזון ומידת כבוד ואהבה עצמית כשם לזולת. חשוב לתת לא פחות מלקבל. נתינה היא ערך נשגב, לפחות בעיניי. היצירה המוסיקלית היא מה שמעניק לי כוח לפעמים ובאמצעות התהליך המוסיקלי אני נותן לאחרים תקווה ואנרגיות לעתיד טוב יותר”.
