“השירה החזירה לי את הידיעה כי באפשרותי לבחור”

בגיל 17 איבדה נועה צינדר את אימה. ההתמודדות עם האבדן הובילה את נועה לכתיבת שירים שהתאגדו לספר העוסק באובדן ובהתמודדות עמו, ביחסי אהבה ופרידה מנשים שונות, תוך ניסיון לגעת בשורשי הגעגוע והחוסר ודווקא מתוכם למצוא יופי ועדינות. בימים אלו פתחה נועה בקמפיין גיוס לצורך הוצאת הספר.

השירים בספר נעים בין עיסוק ישיר באבל ויתמות, לבין חוויות החיים הסובבות אותם, כולם מוארים בהתבוננות שנולדה מחוויות אלו.

“התחלתי לכתוב בגיל 17, אחרי שאמא שלי נפטרה”, מספרת נועה, “השירה לא הייתה תרפיה או דרך לדבר עם אמא שלי, השירה החזירה לי את הידיעה כי באפשרותי לבחור. האובדן נחת עלי בהפתעה, וגם אם היה ידוע, הוא מותיר אחריו תחושה של חוסר שליטה, הכל יכול לקרות, ההכרה בעולם כמקום בטוח מתערערת ברגע. בשבילי, כתיבה של שירה היא פואטיקה של בחירות, מושקעת מחשבה בכל מילה, בכל סימן פיסוק, במיקום ובניגון של השיר, אפשר ליצור עולם שלם בתוך שיר שכולו בחירות קטנות וגדולות.

אין דבר יותר מבולגן מהתמודדות עם אובדן, זו ספירלה שלא נגמרת, דבר שהמוח האנושי לא יוכל לעולם לתפוס בצורה מלאה, והשירה מאפשרת סדר. המבנה של שיר מחייב זיקוק מאוד ממוקד של תחושה או חוויה, שיר יכול לדבר על העולם כולו ובכל זאת תהיה בו ליבה ממוקדת של דבר שלם, כאן נמצא הלב שלי כשאני ניגשת לכתוב שיר, בסדר שהוא מייצר, בנתינת המקום לחוויות הדקות והפרטיות של החיים, באפשרות לארגן אותן מחדש.

שירה בשבילי הייתה ונשארה אפשרות לקיים סדר, דבר שהוא מרווח נשימה גדול בהתמודדות עם אובדן. השירים בספר מציגים מעט ממה שנכנס בחלל הגדול אותו הותירה אימי אחרי פטירתה, חלל שלאורך הזמן מתמלא בכל מה שיש לחיים להציע”.

נעקרת

לֹא אֶרְאֶה שׁוּב אֶת עֵינַיִךְ

וְאוֹתִי נִשְׁקֶפֶת בָּהֶן מִשְׁתָּרֶשֶׁת

בְּבִטְחָה בְּאַדְמָתֵךְ. עַכְשָׁו

אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת לְבַד עַל הַיָּם הָאַחֲרוֹן שֶׁרָאִינוּ יַחַד

בְּלִי לָדַעַת שֶׁהוּא הַיָּם הָאַחֲרוֹן.

וּכְכָל שֶׁאֲנִי נֶעֱקֶרֶת מִמֵּךְ

אַתְּ נִשְׁתֶּלֶת בַּמָּוֶת

וַאֲנִי מְבַקֶּרֶת בְּקִבְרֵךְ וְשׁוֹכַחַת

שֶׁאַתְּ שָׁם, אַתְּ

שֶׁשַּׁרְתְּ שִׁירִים עַל אַהֲבָה וְשִׂנְאָה,

שֶׁקָּרְאוּ לָךְ יָעֵל וְקָרָאתִי לָךְ אִמָּא

וְשָׁנִים שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה,

רַק לֹא לְהֵעָקֵר מֵהֶן עוֹד, רַק שֶׁלֹּא תַּעֲמִיקִי

שָׁרָשַׁיִךְ בַּבֵּטוֹן, רַק שֶׁאֶזְכֹּר אֶת רֹךְ אַדְמָתֵךְ

עַכְשָׁו הִיא כְּמוֹ שָׂדוֹת יָפִים מִדַּי בַּחֹשֶׁךְ.

בספר שזורים שירים העוסקים באהבה בתוך מערכות יחסים גאות, הנכנסות למארג החיים כמו שכל אהבה נכנסת.

“אני מאמינה כי נוכחות להטבית בשדה השירה, או באומנות בכלל, היא חשובה”, מסבירה נועה, “אך איני כותבת מתוך אג’נדה, ואני רואה בכך ערך. בבחירת השירים לספר וכרגע בתהליך ההפצה, היה לי חשוב לא ללכת למקום פופוליסטי, אלא לייצר תוכן שנאמן לעצמי. זהו לא ספר על התמודדות עם יציאה מהארון וזוגיות חד מינית, זהו לא ספר על יתמות, הכותרות האלו מורידות מהשלם. הייתי רוצה שבקריאת הספר תתרחש חוויה אישית, ייחודית לעצמה, כזו שאין צורך לקרוא לה בשם, מהמקום הזה אני כותבת. בניגוד מסוים אך באותה נשימה, אני מאמינה כי יש כוח גדול בקריאה ככלי להפגת בדידות, אחרי שאיבדתי את אימי קראתי הרבה שירים בנושא ונדהמתי לגלות כי יש מילים של אדם אחר שמתארות את מה שהרגשתי. אני מקווה מאוד שאוכל להעניק מעט מחוויה זו לאנשים המתמודדים עם אובדן”.