צילום: אלבום משפחתי
"נולדנו לסבול" – צמד מילים שאני שומע על בסיס קבוע מפי להט"בים. לדאבוני, הפנמנו את הכאב המתמשך עקב היותנו עצמנו וזאת כי החברה ממשיכה להוקיע אותנו מתוכה. אנו נלחמות בכל כוחנו בעזרת מפגני מחאה ומצעדים, ובין כל אלה קיימת קבוצה הנשארת מאחור- הנוער הלהט"בי. למה?
את הנטייה המינית שלי גיליתי בגיל 13, אך מכיוון שלא קיבלתי את העזרה המתאימה, הכחשתי את היותי ביסקסואל. הייתי מסתגר בחדרי, מבודד משאר החברה שגרמה לי להרגיש חריג וחולה. עובדה זו הושפעה בין היתר ממידע כוזב שנמצא ברשת, המתפרסם לרוב על ידי ארגוני תעמולה שמטרתם לדכא את הקהילה הגאה בארץ.
לאחר כ-5 שנים של הכחשה והסתגרות, יצאתי מהארון בפני המשפחה. למרות שתמכו בי, הרגשתי צורך בסיוע נוסף והחלטתי לפנות לצוות ההוראה בתיכון בו למדתי. לטענת צוות ההוראה, לא היו בידיהם הכלים המתאימים לעזור לי.
ברגע ששמעתי דברים אלו מהיועצת, הבנתי שאני לבד במערכה ונותרתי עם תחושה של חוסר אונים ובעיקר פחד מהעובדה שאני מתמודד לבד מול החברים שלי והכיתה. זה לא הוסיף להרגשתי הכללית ולכעס שלי כלפי מערכת החינוך אשר מתיימרת להיות מודרנית ומכילה, אך אין ביכולתה לסייע.
עוד יותר הציקה לי המחשבה שאני לא היחיד, כנראה, שזקוק לעזרה ולא מקבל מענה ראוי למצוקה שלו. מה הפלא שבמדינה בה שר החינוך ממליץ על טיפולי במרה, אחוז ניסיונות ההתאבדות גבוה מאוד ולמורים אין את הכלים להתמודד עם התופעה?
נערים בארון זקוקים לאדם שיעזור להם וייתן להם את הגב הדרוש בתהליך הקבלה העצמית והיציאה מהארון. מתוקף היותם תלמידים, האדם הזה נוטה להיות איש מצוות החינוך לרבות יועצת או מורה. בעקבות חוסר היכולת של אנשי החינוך לעזור לאותם נערים, הם נמצאים במצוקה מתמשכת העלולה להוות סכנה ממשית לחייהם.
בצעד חשוב, יצאתי מהארון ללא שום סיוע ולמזלי לא סבלתי מהומופוביה – בעיקר בזכות הרצאה של ארגון חושן שהתקיימה בבית הספר. הוריי הגבילו אותי בפרסום ברשתות החברתיות בכל הנוגע לנטייה המינית שלי, מחשש לתגובות שליליות מהסביבה.
מצב זה גרם לי להדחיק את הרגשות שלי. במהרה נכנסתי לאפיזודה של דיכאון, התפוקה הלימודית שלי ירדה, כמעט איבדתי את העבודה שלי והפסקתי ליהנות מהחיים ומדברים בסיסיים.
לאחר חודשיים של דיכאון, גיליתי את עולם הקרוסדרסינג בזכותו הצלחתי להביע את עצמי כלפי חוץ – דבר שהסב לי הקלה עצומה.
בנוסף, התחלתי ללכת לטיפול, הצטרפתי לאיגי וחברתי לנוער מהקהילה והקשר שלי לעולם החדש הזה התחזק. מצאתי מקום בו אני יכול להזדהות עם נערות.ים אחרות.ים במצבי, בין אם הם בארון או לא. גיליתי מרחב בטוח בו אני יכול להביע את עצמי מבלי שישפטו אותי ובעזרת המדריכים קיבלתי תחושת שייכות והמון הכלה.
עם חיזוק הקשר שלי עם הקהילה התחלתי ללכת לאירועי גאווה. הראשון מביניהם היה מצעד הגאווה בכפר סבא. תמיד אזכור אותו כחוויה טובה – זו הייתה הפעם הראשונה בה יכולתי לבטא את הפלואידיות שלי ללא חשש, באופן חשוף וחסר פילטרים.
כיום אני ממשיך להגיע כקרוסדרסר לשאר אירועי הגאווה ואני מאמין שכאשר נערות.ים אחרות.ים רואות.ים אותי, הן.ם ירגישו בנוח לבטא את עצמם גם.
כל להט"ב מחוץ לארון מהווה מקור אור לחושך, ובכוחנו לעזור לאלו שעדיין בארון על ידי נראות במרחב הציבורי. תלו דגלים על החלונות, תהיו גאים במי שאתם. אנחנו כאן ובכל מקום!
אני גיל, נער בן 18 שיצא השנה מהארון הלהט"בי בתור ביסקסואל. החלטתי לכתוב מנקודת המבט שלי את הסיפור מאחורי הדיכאון והבדידות איתם התמודדתי במשך השנה האחרונה במטרה להעלות את המודעות בקרב אנשי הקהילה וההורים. אני מאמין שלכל סיפור יש חשיבות בעיצוב האופי שלנו כקהילה וככל שניחשף ליותר סיפורים, נוכל לעזור לכל אדם שנמצא במצוקה.
זה גם המקום להודות למתנדבי "קו הקשב" של האגודה למען הלהט"ב שהיוו אוזן קשבת בשבילי וסייעו לי במהלך היציאה מהארון. הקו פעיל בימים א-ה בשעות 19:30-22:30 בטלפון שמספרו 03-6205591 ובוואטסאפ שמספרו 058-6205591. אתם אף פעם לא לבד, תמיד יש עם מי לדבר.
