התרבות המערבית שכולנו לוקחים בה חלק הרגילה אותנו בדפוסי מחשבה ודוגמאות לחיים ה”נורמליים” שאנחנו אמורים לבקש לעצמנו.
קהילת הקוויריורסלף שהוקמה לפני כ-3 שנים החליטה לחקור את השאלות הללו בזויות שונות מתוך אמונה שככל שנהיה מודעים יותר לאופציות הקיימות, כך נוכל להגשים את האני בצורה הטובה ביותר. לא מתוך התנגדות אלא מתוך למידה והקשבה לעצמי, מתוך עולם שמאפשר היכרות בקיומה של הייחודיות האנושית בשוני – שבכל מקרה קיים בנו החופש להביע את עצמנו, תוך שמירה על ערכי המרחב הבטוח ומודעות חברתית.
קהילת קוויריורסלף מגדירה את המילה קוויר כשם כולל למגוון רחב של התנהגויות השונות מהנורמה. קוויריות מבקשת להסביר שכולם שווים בכך שכולם שונים.
לקראת חודשי הגאווה ותסיסת השיח סביב הנושא הנבחר “נשים” טטטאדם, החלטנו בפרויקט זה להתמקד בשמלות הכלה הלבנות כייצוג חברתי לתעשייה ושיקוף של ההתניות החברתיות שלהן אנחנו רגילים לקרוא “נורמה” – השאלה כיצד נראית כלה, מי יכול להיות כלה ומה המשמעות החברתית של הייצוג.
התרבות היום אכן מאפשרת יותר חופש מבעבר, אך עדיין נשאלת השאלה מדוע אנחנו נאחזים כל כך חזק במערכות יחסים מונוגמיות, שההצהרה עליהן לרוב הזוגות ההטרו והלהט”ב מחזקת את הפרקטיקה של מוסד הנישואים.
ביום החתונה שני א/נשים מסכימים לקבל על עצמם את המוסכמות הנלוות אך בפועל אינם מקבלים את הזכויות בחוק כזוגות הטרוסקסואליים; לכן, שאלת הלמה אני רוצה להתחתן ולהיות חלק ממוסד שאינו באמת מקבל אותי בבחירותיי הפרטיות על אף שבסופו של יום אני האינדיבידואל איני שווה.
המבנה של מי לובש את השמלה בבית בא לידי ביטוי בכך שאצלנו שמלת הכלה זהו בגד שיצקנו אליו במהלך השנים כתוצאה מתכתיב חברתי את המשמעות והחשיבות של בגד אחד שמשקף תפיסות חברתיות רבות כמו גם את תוכן האירוע עצמו.
בואו נודה שאם אנחנו הולכים לחתונה בשביל לבקר את האוכל ולצאת ידי חובה אז קצת פספסנו את המשמעות של לחגוג עם הזוג את האהבה שלהם ולהיות נוכחים לרצון בהכרה החברתית באהבה. אך ההכרה החברתית במקרה של זוגות להט”בים היא רק הדמיה של קבלה חברתית ותו לא.
כאשר החברה טוענת שהיא דמוקרטית, פלורליסטית ומאפשרת מצד אחד ומהצד השני רק כאשר זה עומד בנורמה ובתנאים המסוימים של מי היא הכלה, כשגם אם הוא גבר אז התכונות שלו הן נשיות ולכן לא באמת מקבלת את האופציה שבסך הכול מדובר בעניין של טעם.
התחושה היא שאין באמת מקום לאינטרפרטציה אישית במציאות הקיימת. השאלה המעניינת ביותר היא – מדוע שארצה להתאים את עצמי לדימויים ותכתיבים חברתיים כאשר הם עצמם אלה שמאפשרים להוקיע את הזהות המינית והמגדרית שלי, שלא לדבר על שוויון בפני החוק בצורה הבסיסית ביותר.
הלבוש כמו גם המחטבים, הדיאטות והיוקרה של השמלה לעתים נתפשים כחשובים יותר מאשר האושר. איך יכול להיות שביום החתונה רוב הכלות אמורות ללבוש בגדים שלא בהכרח נוחים להן? למה בעצם חשובה יותר הנראות מהחופש והאהבה? נדמה שהתקיעות המחשבתית על כיצד אנחנו אמורים לרצות לממש את עצמנו גורמת לזה שאנחנו בעצמנו שוב ושוב משמרים את האטימות המגדירה אותנו על פי הנראות, הבגדים והמוצא שלנו.
בעולם של אושר המותנה בקבלה של האחר בצורה הדדית, האם אנחנו בכלל מתעסקים בשאלות האלה? מדוע אנחנו שוב ושוב בוחרים ללכת בדרך הזו כאשר קיימות עוד כל כך הרבה אופציות? ניכר כי אנחנו עדיין בוחרים בתרבות שאינה מכירה בנו כשווים בין שוות.
-איך יכול להיות שקהילה שאין לה זכויות בסיסיות עדיין רוצה להתחתן באותה טקסיות?
-איך יכול להיות שאנשים נפגעים כשבחור מעוניין ללבוש שמלה?
– כמה דעות קדומות משפיעות על הרגשות שלנו?
-למה נשים מספרות שהן סבלו “ביום המאושר בחייהן?”
-למה אנשים מגבילים את הגוף שלהם בבגדים לא נוחים, מחטבים ומחוכים במקום לאהוב ולקבל את הסביבה ואת עצמם ביום המאושר שלהם?
לשאלות האלו אין תשובה. אחת המטרות שלנו היא להעלות את המודעות לכך שהאדם האחר לא בהכרח מרגיש או חושב כמונו; הנחת היסוד היא שהוא לובש או נוהג כפי שנוהג בכדי להעביר מסר הלאה. המנהגים וצורת לבוש הן קודם כל אופני הביטוי של האדם. כיצד הוא בוחר להנכיח אותם בחברה, וכמה אנחנו ממשיכים לשתף פעולה עם תפיסה שאינה מקבלת אותנו ולמה?
הפקה: קול ל. קולטון, גילי לוינסון | צילום: גילי לוינסון | איפור: תור קושניר | שמלות כלה: שיר קולטון | מצולמים: חים ויטלי כהן, שיר סטנברג, אריאלה לנדא, זיו גבאי, גל שיר, קול ל. קולטון
