צילום: Shutterstock
ב-21 בינואר 1988 שלח יונתן דנילוביץ’ מכתב למנהל רישום ודיווח דאז בחברת אל על, חיים תג’ר. דנילוביץ’ עבד כדייל בחברת התעופה הלאומית, ובמכתב ביקש להכיר בבן זוגו באותם הימים כבן זוג מבחינת החברה, כלומר – כמי שזכאי לקבל כרטיס טיסה.
הנוהג באל על היה לתת כרטיס טיסה אחד בשנה לעובדי/עובדות החברה, עבור בנות/בני זוג, ומי ביניהם שלא היה נשוי – יכול היה לקבל כרטיס זה עבור אחד מהוריו. דנילוביץ’, שהחל לעבוד כדייל באל על בשנת 1972, קיבל את הכרטיס הנוסף לאורך השנים עבור אימו. באותה נקודת זמן הוא ביקש מהחברה כי תכיר בבן זוגו כמי שראוי לכרטיס, חרף היותם לא נשואים. “אני סבור שהגיעה העת שגם חברת אל על תכיר בבן זוגי כבן זוג לצורך זכויות הנובעות מעבודתי בחברה, דהיינו זכות לכרטיסי טיסה”, הוא כתב.
שמונה ימים בלבד עברו עד שקיבל דנילוביץ’ את תשובתו של תג’ר, שהיתה קצרה ויבשה במיוחד: “בתשובה למכתבך… בעניין הכרה והענקת זכויות לבן זוגך, הרינו להודיעך כי אין החברה מכירה בקשר מהסוג הנדון לצורך זכאות לכרטיסי טיסה”. דנילוביץ’ לא עצר כאן ופתח בהליך משפטי נגד החברה בה עבד. הליך זה הביא לפסיקת בג”ץ אל על נגד דנילוביץ’, שחולל מהפכה בכל הקשור לאפליה הקשורה לנטייה מינית.
חברי כנסת דתיים תמכו
בינואר 1989 הגישו, בשמו של דנילוביץ’, עו”ד עודד קלמרו ועו”ד שירה דונביץ’ מהאגודה לזכויות האזרח, תביעה לבית הדין האזורי לעבודה. שמונה חודשים אחר כך חזר לעבוד באגודה עו”ד דן יקיר, המשמש היום כיועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, אחרי לימודי תואר שני בזכויות אדם בוושינגטון. “במקביל לתביעה שהתנהלה בשמו של דנילוביץ'”, הוא מספר, “הציעו לי פעילים בעוצמה, הזרוע הפוליטית של אגודת הלהט”ב באותם הימים, לקדם תיקון לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שיאסור אפליה על רקע נטייה מינית בעבודה. לא חשבתי שיש סיכוי שהתיקון יעבור, אבל חשבתי כי יש ערך לכך שזמן לא רב אחרי ביטול העבירה על משכב זכר (בשנת 1988, ש.ב.פ), יתקיים דיון בכנסת ובציבור בנושא הגנה חיובית על להט”בים. כלומר, לא מספיק לבטל את העבירה שהיתה בחוק העונשין על משכב זכר, אלא להעלות לדיון הצעת חוק חיובית, שתקנה שוויון זכויות לקהילה. לכן ניסחתי את התיקון לחוק, הצענו אותו במשותף לכמה חברי כנסת, והוא הוגש בכנסת כהצעת חוק פרטית”.
להפתעתו של עו”ד יקיר, ועדת השרים לחקיקה החליטה לתמוך בהצעת החוק הזו. בהתאם היא נדונה בוועדת העבודה והרווחה, שבראשה עמדה ח”כ אורה נמיר. “היא ניהלה את הדיונים על הצעת החוק ותמכה בה מאוד בכל התהליכים בכנסת. מה שהיה מעניין הוא, שחברי כנסת דתיים מהמפד”ל אמרו
שלמרות שעמדתם כלפי הומוסקסואליות ידועה, הם חושבים שאסור להפלות אותם במקום עבודה. למיטב זכרוני דרעי הגיש ערר לממשלה נגד התמיכה של ועדת השרים לחקיקה אבל הערר נדחה, והצעת החוק עברה לבסוף בקריאה שנייה ושלישית”.
התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה היה תקדימי, שכן הוא אסר על אפליה בגין נטייה מינית, והוא חל גם על מעסיקים פרטיים. התביעה שהוגשה מספר חודשים קודם לכן בשמו של דנילוביץ’ ביקשה, ללא בסיס מפורש בחוק, להביא את בית הדין לעבודה לקבוע שאפליה במקום העבודה על רקע נטייה מינית היא אסורה. “התביעה התבססה על עיקרון השוויון הכללי שנקבע בדיני עבודה, אבל לא היתה לה אחיזה מפורשת בחוק”, אומר עו”ד יקיר. “בתקופה ההיא רוב העובדים היו בארון, וזה נושא שלא דובר עליו במקומות עבודה. לא היתה מודעות לתנאים שזכאים להם עובדים להט”בים, וודאי שלא היתה הכרה בזוגיות של בני זוג מאותו מין. לא היתה הכרה משפטית וחברתית, ולכן היה חשוב שיהיה תיקון מפורש בחוק שיסייע לעובדים ולעובדות לתבוע שוויון זכויות במקום העבודה”.
התביעה שהגיש דנילוביץ’ התעכבה באופן משמעותי, וכאשר הגיע לדיון בפני שופט, היה זה לאחר שעבר התיקון בכנסת. פסק הדין ניתן בינואר 93′, והשופט לובוצקי, שעמד בראש ההרכב, קבע לזכותו של דנילוביץ’, וזאת בהתבסס על התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
פסק דין מכונן
כל זה יכול היה להסתיים כאן, אך אל על, אומר עו”ד יקיר, “עשתה חסד עם קהילת הלהט”ב בכך שהיא התעקשה לערער לבית הדין הארצי לעבודה”. בדצמבר 93′ נדחה הערעור של אל על, אך זו לא ויתרה והגישה עתירה לבג”צ. “בזכות ההתעקשות הזו של אל על, היא היתה לחברה שתרמה יותר מכל לפיתוח הזכות לשוויון בדיני עבודה. לזכותה ייאמר שהיא הפלתה באופן כמעט שוויוני נגד הרבה קבוצות, כולל נשים, והיא הפסידה כמעט בכל התביעות האלה”.
העתירה של אל על נדחה גם בבג”צ, אך פסק הדין שניתן, ב-30 בנובמבר 1994, היה לפסק דין תקדימי וראשון מסוגו בנושא שוויון זכויות ללהט”בים. “פסק הדין ניתן על ידי השופטים אהרן ברק ודליה דורנר, שהיו בדעת הרוב, והוא נחשב ובצדק לפסק דין מכונן, שהרשויות התייחסו אליו כאל כזה המבטיח שוויון זכויות לקהילה הרבה מעבר לדיני עבודה”, מספר עו”ד יקיר. “הוא צוטט שוב ושוב בהליכים שונים שעסקו גם בזכויות שונות לגמרי, כמו במקרה של אדיר שטיינר, שתבע את משרד הביטחון לקבלת תגמולים ופנסיה כאלמן צה”ל, ומקרים רבים אחרים”.
אחת ההשלכות שהיו לפסק הדין קשורה בתביעה שהגישה האגודה לזכויות האזרח בשמו של פרופ’ עוזי אבן נגד אוניברסיטת תל אביב. זו סירבה להעניק זכויות שוות לבן זוגו דאז, עמית קמה, כולל כרטיס טיסה בשנת שבתון, פטור משכר לימוד, מנוי זוגי במועדון הספורט של האוניברסיטה וזכויות פנסיה בקרן הגמלאות של האוניברסיטה. “זה היה מאוד מאכזב שגוף כמו אוניברסיטת תל אביב, כמו אל על, סירב להשוות את הזכויות”, אומר עו”ד יקיר. “פסק הדין של בג”צ ניתן עוד בטרם החל הדיון בתביעה של פרופ’ אבן, ומיד לאחר שהוא ניתן האוניברסיטה נאלצה להתיישר עם פסק הדין הזה. היא שינתה את מדיניותה, כך שבני זוג מאותו המין הפכו לזכאים לזכויות שוות בעבודה, והתביעה בוטלה”.
החוק אינו מושלם
התיקון לחוק שוויון זכויות בעבודה ופסק הדין של בג”צ במקרה של דנילוביץ’ שינו רבות את המציאות, אך לא העלימו את האפליה במקומות העבודה. “כפי שיש אפליה נגד נשים, ערבים ויוצאי אתיופיה במקומות עבודה, כך גם יש אפליה נגד עובדים להט”בים”, אומר עו”ד יקיר. “מאז היו יחסית מעט תביעות לבית הדין לעבודה בנושא זה, ואני לא חושב שהסיבה לכך היא שאין אפליה בעבודה נגד להט”בים, אלא משום שיש רתיעה טבעית מתביעה משפטית”.
במסגרת אחד המקרים, שהגיע לבית הדין הארצי לעבודה בשנת 2015, בית המשפט קבע בקביעה תקדימית עקרונית, שהאפליה אסורה נגד עובדים טרנסים וטרנסיות, שכן האיסור להפלות הן בשל מין והן בשל נטייה מינית כולל גם איסור להפלות בשל זהות מגדרית.
החוק עצמו גם הוא אינו מושלם. רק לאחר שהתקבל התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה התקבל תיקון נוסף, המאפשר לתובע או לתובעת בשל אפליה על רקע נטייה מינית לקיים בבית הדין את הדיון בדלתיים סגורות, זאת כדי לא לחייב את התובע או התובעת לצאת מהארון כתנאי לתביעת זכותם לשוויון. “כיום דרושות התאמות בחוק לגבי זכויות של הורים במקום העבודה; היו מספר תיקוני חקיקה אבל הם לא הושלמו”.
