“עוד צעד חשוב לנראות שלנו ולכוח שאנחנו מפגינים כלפי הציבור הישראלי”. רני סנה, פעיל גאווה בליכוד, על הביקור של חברי גאווה בליכוד בכנסת והפגישה עם ראש הממשלה
הקדמה: אין לי כמעט שמץ של ספק שרוב האנשים שיקראו את הטור הזה יטענו שאני פתטי, שאני מסתפק בפירורים, כנוע, שטוף מוח, פרימיטיבי, גזען, פריבילג, הולך שבי ושאר סיסמאות. פשיסט זה כבר ברור מאליו. אם נאמלק את הנושא: גם כאן, התגובה תתחלק בין אנשי רק-לא-ביבי לבין אנשי-לא-רק-לא-ביבי. אם אתם מעוניינים *באמת* להקשיב, אתם מוזמנים לקרוא. נכתב בלשון זכר, אך בפונה לכל המינים והמגדרים.
ולעניין:
נפגשנו, פעילי “גאווה בליכוד”, עם חבר הכנסת אמיר אוחנה בשבוע שעבר במשכן הכנסת. למי שאיננו יודע, אמיר היה מהמייסדים של “גאווה בליכוד” ויו”ר שלה בעבר, אשר לשמחתנו הרבה זכה בפריימריז של הליכוד במשבצת מחוז תל אביב ונכנס לכנסת אך לא מזמן.
למען האמת, לא באתי עם ציפיות גבוהות מדי. בתור אחד שהצטרף ל”גאווה בליכוד” עוד בראשית דרכה, אני מכיר את אמיר טוב מאוד. הנחתי שהוא יגיד דברים ששמעתי כבר, בין אם באופן אישי בשיחות בינינו ובין אם באופן פומבי בכנסים שונים של הליכוד. אסכם ואומר שהמפגש עם אמיר היה מצוין.
התחלנו בסיור קצר בכנסת עם אחת מעובדות המקום, אך הסיור נקטע באמצע. יש הפתעה: נאמר לנו שאנחנו הולכים לפגוש את ראש הממשלה נתניהו.
הסירו רגע את מסכות הציניות וה’וואלה יופי שהוא זורק לכם עצם’. ראש ממשלת ישראל, אולי בין התפקידים העמוסים שאפשר לעלות על דעתנו, נפגש בספונטניות, באמצע יום עבודה, עם קבוצה של פעילים להט”בים. מעבר להיות העניין חסר תקדים (ראש ממשלה אחר מהליכוד, אריאל שרון, נפגש עם פעילים מהקהילה בלשכתו בפגישה מתוכננת), זה עוד צעד חשוב לנראות שלנו ולכוח שאנחנו מפגינים כלפי הציבור הישראלי. אפילו אם נתניהו נפגש איתנו רק כי זה יכול להועיל לו אחר כך בקלפי זה מצוין – שוב, זה אומר שהכוח שלנו בלתי מבוטל, ושהוא מתחזק עם השנים. אני יודע שאני לא העליתי על דעתי ברצינות לפגוש את ראש הממשלה – לא משנה מי זה יהיה – כשהקמנו את גאווה בליכוד לפני חמש שנים.
ובקלות נתניהו היה יכול לסרב בטענה שאין לו זמן, נכון?
הגענו לחדר ישיבות הממשלה בכנסת והמתנו מספר דקות. לא משנה כמה צינים נהיה, יש משהו מרומם ומעט מרגש בלשהות בחדר בו נקבעות החלטות שמנהלות את סדר יומה של הממשלה, וכתוצאה מכך משפיעות על המדינה כולה. בכלל, לטעמי בכנסת יש איזושהי תחושה של רוממות רוח, משהו שאני באופן אישי מרגיש כל פעם כשאני עולה לירושלים. כזה אני, פשיסט.
לא אפרט יותר מדי על מה שהיה בשיחה, כיוון שבכל זאת זו הייתה שיחה פנימית. שמעתי, בניגוד אולי למה שמנסים למכור לכם, מילים של תקווה, של תהליך והתקדמות, של חזון ואופטימיות בכל התחומים. הוא דיבר על הנראות שלנו, על התהליכים בחברה הישראלית, על מה שחושבים על ישראל בעולם. שמחתי לשמוע את ראש הממשלה אומר דברים אשר עומדים בקו המחשבה שלי בכל התחומים – בלהט”בי, במדיני ובכלכלי. קו מחשבה של, אבוי, איש ימין.
ראש ממשלת ישראל, נפגש בספונטניות, באמצע יום עבודה, עם קבוצה של פעילים להט”בים. אפילו אם נתניהו נפגש איתנו רק כי זה יכול להועיל לו אחר כך בקלפי זה מצוין – זה אומר שהכוח שלנו בלתי מבוטל, ושהוא מתחזק עם השנים
ואני רוצה להתעכב על שני המשפטים האחרונים: אחת השאלות הכי נפוצות שאנחנו, פעילי גאווה בליכוד, נשאלים – בין אם ברצינות ובין אם לאו – זה “איך אתם, כהומואים, יכולים לתמוך בליכוד”. או בקיצור – איך אתה גם הומו וגם ימני? איך יכול שאתה אוהב את עופרה וגם בעד אלאור עזריה? איך זה ייתכן שאתה חושב לאמץ ילד ורוצה לספח את שטחי C? איך?!
ומה אני חושב על זה? שזה כל כך חד מימדי, כל כך שטחי, כל כך…עצוב. מה, אם אני הומו אני חייב להיות בעד מדינה פלסטינית? בעד הגברת התערבות המדינה בחיי האזרחים? חייב לחשוב שמדינת ישראל עושה פינקוושינג ושיש בה תהליכים?
תחשבו מה זה אומר עלינו, בעצם. כל משפט כזה רק מחזק את התדמית והסטיגמה שהומו, לסבית, טרנס או בי חייב להיות איזושהי דמות מוגדרת, תבנית יצוקה וידועה מראש של עמדות, רגשות ואופי. תחשבו על האבסורד הזה: הרי אנחנו שנים רבות נאבקים על כך שיכירו בנו לא רק כשווי זכויות בפני החוק, אלא כבני אדם שווים בפני בני אדם אחרים. ובני אדם, להזכירכם, הם יצורים מורכבים, עם דעות רבות. אז איך אותם אנשים *באמת* חושבים שכל הלהט”בים יכולים לחשוב רק שמאל או שמאל קיצוני? אולי כי מישהו פה הרס מונופול מחשבתי ואיזשהו בלוק היסטורי? לא, לא יכול להיות…
ואז אני שומע את המשפט הבא: הימין לא נאבק על שוויון זכויות. אני בטוח שאנשי השמאל, שרוצים להקים מדינה פלסטינית פה ליד, נורא נורא דואגים לזכויות הלהט”ב תחת משטר אש”ף. הם גם הראשונים שיקפצו לשתות בירה טייבה ב”סוהא”, מועדון הגייז המקומי על שמה של אשת המנוח. משקה ראשון ותלייה על הבית. פיזית, על הבית.
תראו, לא רק שאני מבין את הביקורת שיש על גאווה בליכוד בפרט ועל הליכוד בכלל, אני אפילו מברך עליה. ביקורת, מבחינתי, היא דבר חיובי. ריבוי דעות ומחשבות הוא דבר מבורך. אגדיל ואומר שרוב חבריי הטובים מגדירים עצמם אנשי שמאל. זה בסדר להתווכח על פוליטיקה, על האם הצעד הזה היה נכון ועל האם הצעת החוק הזו מקדמת את המטרה שלשמה אנחנו פועלים.
בין אם תרצו ובין אם לא תרצו, לגאווה בליכוד יש חלק משמעותי מאד במאבק הלהט”בי, הרבה יותר מלתאים הגאים במפלגות האחרות. אצלנו זו העבודה המשמעותית במסדרונות הממשלה, אצלנו זה לדבר עם כל הזרמים בחברה הישראלית, אצלנו זה לשכנע ולעשות עבודת שטח קשה – אצלנו זה להראות שהומואים, לסביות, טרנס ובי הם לא *רק* נהגות משאיות ולא *רק* מה שרואים גברים בתחתונים. ברור שיש עוד לאן לשאוף, ברור שיש מגבלות קואליציוניות (ומי שאומר את השטות הזו של ‘שותפים טבעיים’, רק שיזכור שדרעי המליץ על הרצוג לראשות הממשלה בבחירות האחרונות ושהיו שתי ממשלות בכל תולדות המדינה ללא חרדים בקואליציה. של הליכוד), ברור שזה לא קל – אבל בשביל זה אנחנו פה. והעבודה הזו נושאת פרי – כנראה שגם נתניהו חושב ככה.
לחשוב שלא צריך להיות תא גאה בליכוד או בכל מקום, או לחשוב שאם אתה א’ אתה חייב לחשוב ב’ – את זה אני לא מוכן לקבל. את זה אף אחד מאיתנו לא מוכן לקבל.
כי להט”ב הם בני אדם, כמו כולם. מורכבים. תחשבו על המשמעות האמיתית והעמוקה של זה.
2 תגובות
כותבים מדינה “פלשתינאית” ולא “פלסטינית”
פלשתינה => פ.ל.ש.
ובתור ימני האחריות להפסיק להשתמש בטרמינולוגיית השקרים של הערבים, מוטלת קודם כל עליך.
מעניין אם הכותב כועס עליך על שאיגפת אותו מימין, או מודה לך על שהסבת את תשומת ליבו לטעותו החמורה.