cc0
אחרי כמה חודשים באפליקציית ההיכרויות של ‘אטרף’, שמתי לב ל’עוקבים’ קבועים, גברים, רובם ללא תמונה כלל או ללא תמונת פנים, שמציצים לי בפרופיל ולא פונים, האם השארת העקבות היא מכוונת? או שלא, לא יכולתי לדעת, והחלטתי פשוט להתעלם מהם.
אבל אחד מהם נצרב לי בזיכרון, מיעוט הטקסט בפרופיל והכינוי הייחודי בו בחר, שהיה לקוח הישר מהמיתולוגיה הנורדית, נחקקו לי בזיכרון, וחייכתי כל פעם שהוא הופיע לי שוב ושוב ברשימת העוקבים, עוקב שקט, עוקב מרחוק, ממתין למשהו…
ואז הגיע ה’היי’ הכה תמציתי, אחרי כמה שניות השבתי ב’אהלן’ והמתנתי, הוא משום מה לא ענה, המשכתי לעבוד במשרד ואז, אחרי רבע שעה הוא כתב לי: “בא לך להפגש? אין לי תמונות, ולא יהיו, אני גבוה וגברי, עוסק הרבה בספורט אתגרי, איש שרותי הבטחון, אם מתאים תגיד”.
יש לי נסיון לא טוב עם חסרי תמונת פנים שכן הסכמתי לפגוש, שורה מייאשת של אכזבות קשות, מיותרות מאד, ועדיין, עניתי: “מתאים לי”.
“אני מסיים לעבוד הלילה בדרום, אשלח מיקום”.
בסביבות תשע בערב כשיצאתי מהמקלחת, ראיתי שקיבלתי ממנו הודעה, הפעם ארוכה מהקודמות, היו בה הוראות הגעה למיקום בדרום, באזור באר שבע, והנחיות שגרמו למגבת האדומה שאחזתי להשמט לרצפה הרטובה יחד עם הלסת התחתונה שלי בשלמותה.
“כשתגיע, צא מהרכב, תתפשט ותחכה לי עם הגב לכביש ועם הפנים לתצפית, אגיע מיד אחריך… ובלי לדבר… אני לא בקטע של דיבורים”
הרכב ששאלתי מידיד החל להשמיע קולות של אי שביעות רצון כבר כשהורדתי אותו לדרך העפר המאובקת והחשוכה. הוא רטן ואני המשכתי לנסוע, מתרגל לאפלה הצחיחה שמסביב. כשעננת האבק התפזרה אחרי שחניתי, כיביתי מיד את האורות ופתחתי את דלת המכונית.
האוויר הקר שחדר לפנים הרכב נשא איתו ריחות של צמחי מדבר ואבק צרוב, זיכרונות עמוקים מהשירות הצבאי בבסיס שיבטה, שאפתי את המדבר עמוק וחזק דרך הנחיריים, מרגיש את עצמי משתנה באחת, ליצור לילי, אפל, סגור ושקט מאד.
הנחתי את בגדי מקופלים על המושב, השארתי את החלון פתוח וסגרתי את דלת המכונית… השקט הזה שמסביב רק הקצין את הרגשת חוסר ההגנה שלי, מזמן לא הרגשתי כל כך חשוף, כל כך אנושי.
נותרתי לבד, כששאריות הגבריות שלו נוטפות במורד ירכי, אל גב כף רגלי ואל האדמה החולית והמאובקת שתחתי, כאילו מעברות אותה, מרוות את צימאונה הלילי
האמת שבכלל לא שמעתי אותו מגיע, פתאום ראיתי אותו, בזוית העין, נעמד לצידי בחושך, כמעט כתף אל כתף, לא הסטתי את ראשי אליו, המשכתי להביט למרחבי המדבר החשוכים ושתקתי, הוא היה ערום לחלוטין, הוא לא אמר מילה.
אני לא יודע כמה דקות עמדנו כך, זה לצד זה, זקופים וערומים לחלוטין, מביטים קדימה למרחב המדברי, ואז חשתי באצבעות שלו מגששות את דרכן על אצבעות כף ידי, הוא לפת אותן הסתובבתי אליו והוא אלי.
עמדנו זה מול זה, מרחק נגיעה, מביטים זה בעיניו של זה, לא העזתי לבחון את הגוף שלו, המבט שלו לא הרשה לי.
התמזגנו לאט, במגע מהסס ואיטי, יבש, גברי מאד ושעיר. הוא היה חזק מאד, אור הירח שהוטל על תווי פניו וגופו שירטט דמות מפוסלת וקשה.
התמסרתי לו, מתאים את עצמי ואת גופי לקצב שלו, למגע הבטוח של ידיו, הוא גמר בעוצמה רבה והדף את עצמו ממני. נותרתי לבד, כששאריות הגבריות שלו נוטפות במורד ירכי, אל גב כף רגלי ואל האדמה החולית והמאובקת שתחתי, כאילו מעברות אותה, מרוות את צימאונה הלילי.
נשארתי שעון על מכסה המנוע הקר שהתכסה בלחות רטובה, מביט בו עומד בגבו אלי ועם הפנים לאורות הרחוקים שניקדו את החושך של המדבר, מנגב את שערות החזה והבטן שלו ממני… וממנו.
כשסיימנו להתלבש, הבטתי בו, ולשנייה אחת, המבט שלו התרכך. הוא הביט בי והתעשת מיד, ואני, כאילו הבנתי שעלי לעזוב, התיישבתי ברכב, התנעתי ולא הבטתי בו עוד… נסעתי משם מהר, חזרה לדרך המוארת, חזרה הביתה, לבד.
עבר שבוע מאז, שבוע בדיוק והלילה אפגוש בו שוב, באותו מיקום, באותה שעה, בתנאים שלו…
אני מתפלל בתוך תוכי, שהפעם המבט בעיניו יתרכך מעט יותר… ושאולי… רק אולי… הוא יגיד לי משהו.
