המשפחה של עמליה
שמי עמליה לבון, 31 מתל אביב. אחי הגדול בן 34 ואחותי התאומה בת 31.
נולדנו וגדלנו במרכז תל אביב. התא המשפחתי שלנו “נורמטיבי” למדי. אמא, אבא ו-3 ילדים, ללא הורים נוספים או חצאי אחים.
אמי גדלה בתל אביב. הוריה ידעו על היותה לסבית והידיעה לא הייתה קלה עבורם עד לכדי נתק בשנות העשרים לחייה. בנוסף לרצונה הכן לילדים, אמי חשבה כי כדאי שתתחתן כמקובל באותם הימים על מנת לפייס את הוריה, ולכן מציאת שותף להורות בעל רצון דומה, נראה היה הדבר הטבעי והנכון לעשותו.
כך, אמי שלחה מכתב לאגודת הלהט״ב על מנת שיפרסמו מודעת חיפוש, אך האגודה נאלצה לסרב לבקשתה. המזכירה שטיפלה בבקשה פנתה אל אמי וביקשה להכיר לה את חברה הטוב. זה היה אבי. המטרה של אבי שגדל בהרצליה להורים ניצולי שואה, הייתה זהה.
הוריי התחתנו וכעבור שנה נולד עומר, אחי הגדול. לאחר שהוריהם רוו נחת עם הנכד הראשון, נפרדו אבי ואמי, במהלך שכמובן היה ידוע מראש לשניהם. כשלוש שנים לאחר מכן וכאשר הורי כבר פרודים נולדנו אחותי ואני.
למעשה אחיי ואני גדלנו עם אמי ואבי גר מרחק הליכה מאתנו ובסמוך לבית הספר היסודי, כך שהיינו מבלים אצלו שעות רבות גם כן. לא גדלתי בתחושה של חריגות כיוון שגדלנו לתוך מציאות בה הוריי מעולם לא העבירו לנו תחושה כי אנחנו חריגים, הם מאד האמינו בדרכם ותמיד אמרו לנו כמה טוב הם בחרו לעשות. בני הזוג של אבי ובנות הזוג של אמי היו נוכחים בפרקים מהותיים בחיינו וגם מעגל החברים של אמי ואבי היה גאה לגמרי.
כאמור, גדלנו במרכז תל אביב ובסביבתנו היו הרבה משפחות חד הוריות, ילדים מאומצים, ומשפחות בהן ההורים גרושים. כמו כן, הנראות של הוריי הקלה עלי. כלומר ידעתי שאם לא נספר, לא ידעו. ולמרות שמעולם לא התביישתי בכך, שמחתי שלא נכפה עלי להתמודד עם כך אלא אם רציתי. ואכן בבית הספר זה לא נושא שהיה מדובר. חברים רבים שהגיעו אלינו הביתה ידעו, זה לא היה עניין כלל אך שאר הילדים לא ידעו או לפחות כך נדמה לי. התחושה האישית שלי הייתה כי המיניות של הורי היא שלהם ולא עניינם של אף אחד מלבדם.
לאורך השנים כאשר אנשים מתוודעים לכך, בנוסף לפליאה והעניין שנוצר, עולה השאלה אם לא היה קשה לגדול כך. תשובתי הייתה ונשארה כי קשיים יש בכל משפחה ואם היו לנו קשיים, הם אינם קשורים בעליל לזהות מינית. ובאמת גדלתי במשפחה רגילה לגמרי אך מופרעת בדרכה שלה.
יש משהו שתרצי להעביר לקברניטי המדינה שטוענים שמשפחות להט״ביות ׳חריגות׳ ויהיו קשות לעיכול בחברה הישראלית?
ילד גדל על ערכים שהקנו לו הוריו ואהבה שאינה תלויה בדבר. הידיעה שלאדם יש את הכוח להערים קשיים ואף למנוע מבן אדם אחר את החופש שלו לבחור, לאהוב, להקים משפחה, הינה מקוממת.
התפישה של נורמטיבי אל מול חריג משתנה ומתרחבת כל עת, ומתוך הכרה של החברה עם מציאות אחרת. אין לי ספק כי בעתיד הלא רחוק נזכה לשוויון זכויות מלא, אך מבינה גם כי השינוי לא יעשה מעצמו ולכל אחת ואחד מאתנו יש את הכוח לגרום לדברים לקרות!
