“המיניות שלי לא מחליטה על הרצון שלי להצטרף ליהדות”

אניי צ’ן (בסינית 陈安宜) נולד בשאנגחאי התוססת בשנת 1997. את הרומן עם ישראל הוא החל ב-2016, כשהחל ללמוד עברית באולפן בחיפה. מאז שב אניי לישראל ללמוד עברית בכל קיץ, עד שבשנת 2019 החליט לעזוב את לימודי התואר בשאנגחאי כדי ללמוד ביו-רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל החל בתהליך גיור קונסרבטיבי מתוך תחושת חיבור לערכים ולאורח החיים היהודי, ועל אף היחס האמביוולנטי למיעוטים מיניים ואתניים בישראל, הוא נחוש להשתלב בקהילה בפרט ובחברה בכלל.

אחת הסיבות המרכזיות שבגללן רצה לעזוב את סין קשורה ביחס של החברה הסינית כלפי שונות מינית ומגדרית.

“בחברה הסינית, ובשאנגחאי, מקבלים את הקהילה פחות. מה שמעניין זה שבחברה המערבית הסיבה העיקרית היא הנצרות, שמתנגדת להומוסקסואלית, אבל בחברה הסינית זה נובע יותר מתפיסות מסורתיות – כמה חשוב זה להביא ילדים, תפיסות על משפחה ועל אורח חיים מסורתי של משפחה – אבא, אימא וילדים”..

החל משנת 1997, יחסי מין הומוסקסואליים הפכו לחוקיים בסין, כשבשנת 2001 הוסר הסיווג של הומוסקסואליות מרשימות מחלות הנפש במדינה. אולם היחס של החברה הסינית כלפי שונות מינית ומגדרית עדיין אמביוולנטי.

“כחברה, אנחנו מקבלים פחות. סקס בין שני גברים זה מוזר – זה נחשב ללא נורמטיבי כי אתה לא יכול להביא ילדים; וגם יש בחברה סינית פחות סובלנות כלפי חריגים. אנחנו חברה דיי קולקטיביסטית, וזה לא משנה אם זה הומוסקסואליות – זו דרך לבטא אינדיבידואליות. אם מחר אני אלבש בגדים מיוחדים ומוזרים אנשים בסין לא יקבלו את זה. משאתה ילד אתה צפוי לציית לסביבה ולחברה, להשתלב בחברה, וליצור חברה יותר אחידה. אז הומוסקסואליות ממש נדחקת לשוליים. עם זאת, בתרבות הסינית נורא חשוב לנו למנוע עימות, אז אף אחד לא יגיד לך משהו אם תלך יד ביד עם גבר ברחוב.”

איך ההורים שלך קיבלו היציאה שלך מהארון?
“ההורים שלי בהתחלה קיבלו את זה דיי לא יפה. כבר כשהייתי ילד, הייתי ‘נשי’, ואימא שלי לפעמים הייתה אומרת לי במקומות ציבוריים שאני לא צריך להיות כזה ‘סיסי’. זה היה מאוד מביך כשהיא אמרה את זה מול כולם. יצאתי מהארון בגיל 16, שזה גיל דיי מוקדם. לא חשבתי כל כך הרבה מה יהיו ההשלכות ודווקא בגלל זה היה לי מזל, או אומץ או טמטום. אבא שלי מאוד כעס ואימא שלי הייתה עצובה ובכתה שבוע. בהתחלה הם תמיד חשבו שהסיבה שבגללה יצאתי מהארון זה לא כי אני גיי אמיתי, אלא כי אני חושב שזו אופנה. הם יצרו קשר עם הפסיכולוג שהיה לי בילדות ושלחו אותי לפגישה איתו. הטיפול הזה לא היה בדיוק טיפול המרה, ולא לקחתי תרופות, פשוט דיברנו. לצערי המפגש איתו לא שיפר את מצב הרוח שלי – אני זוכר שהוא אמר לי: “אנחנו רק מדברים ואני רוצה לברר אם אתה גיי – אני רוצה לברר את המיניות שלך. אם אחרי המפגש נגיע למסקנה שאתה לא גיי, אז אולי יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי להחזיר את זה אחורה.” הוא שאל אותי כל מיני שאלות מביכות מאוד: “האם אתה מביא ביד? מה קורה לך כשאתה מביא ביד? על מה אתה חושב?” זה היה מאוד לא נעים, אבל בסוף עניתי. כשיצאתי מהארון הייתי בטוח שאני גיי והוא גרם לי לחזור לבלבול, וזה ביאס אותי. נכנסתי לדיכאון בגללו, ואז אמרתי להורים שלי שאני לא יכול להמשיך איתו והפסקנו”.

היום הם מקבלים את זה לדעתך?
“אני לא יודע עד כמה אבא שלי מקבל את זה. שבועיים בערך אחרי שיצאתי מהארון אני זוכר שאבא שלי נכנס לדירה ואמר לי עם דמעות בעיניים, “אני לא יכול לוותר עליך.” זה היה מאוד פוגע – תחשוב על ההיגיון הזה – אם אני גיי אז הוא בכלל חשב לוותר עליי, בגלל העובדה שהוא לא יכול לקבל את המיניות שלי. הגענו למסקנה שאנחנו לא מדברים על המיניות שלי ונחכה עד לאוניברסיטה. אני חושב שזה היה תירוץ בשבילם שאולי יום אחד אני אפסיק להיות גיי, זו הייתה דרך לדחות את זה. אבל כן, אימא שלי במשך שבע השנים האחרונות באמת עברה את התהליך. אם בהתחלה היא חשבה שאני גיי כי זו אופנה, שזה לא נורמטיבי ושזה קטסטרופה, אז עכשיו היא ממש מקבלת אותי, אבל אני יודע שזה לא קל בשבילה בכלל.”

למה בחרת לבוא לישראל?
“תמיד רציתי ללמוד בחו”ל, וזה גם קשור למיניות שלי. הרגשתי לא לגמרי חופשי בסין והתקשיתי להיות עצמי. אבל לגבי בחירה במדינה ספציפית זה פחות קשור למיניות שלי. כן חיפשתי באינטרנט ומצאתי שתל אביב מאוד מקבלת והבנתי שאם תל אביב מקבלת אז ישראל כנראה סובלנית. אנשים פה מאוד חמים, המדינה נורא יפה ומגוונת. אני חושב שחוץ מזה הרגשתי שהחברה הישראלית בדרך כלל היא שילוב טוב בין קולקטיביזם לאינדיבידואליזם. החברה הסינית היא מאוד קולקטיביסטית והחברה המערבית היא מאוד אינדיבידואליסטית. אבל בחברה הישראלית הרגשתי שהשילוב הזה מאפשר לי להיות עצמי ובינתיים להשתייך לקבוצה.”

על אף הדימוי של תל אביב כעיר ידידותית לקהילה הגאה, בחר אניי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, על אף שחשש שצפויים לו בירושלים יותר קשיים בגלל זהותו המינית.

“כשעברתי למעונות בירושלים היו לי שותפים שעשו שם מכינה. בהתחלה הם היו סבבה איתי אבל אחר כך הבאתי כמה גברים הביתה לחדר שלי, והם התחילו להתנהג אחרת. לילה אחד הם היו במטבח, היו שם עשרה אנשים. בהתחלה לא רציתי להיכנס והרגשתי מאוד לחוץ. נכנסתי למטבח בכל מקרה ופתאום הם התחילו להגיד לי בטון מאוד מלגלג: “אין לך חבר היום שמבקר אותך בלילה?” וכולם התחילו לצחוק. הם ניסו לחקות את איך שאני מדבר, דיברו בטונים ‘הומואיים’ סטריאוטיפים. נשארתי במטבח כמה שניות כי רציתי לשטוף את הכלים וזו הייתה אווירה מאוד לא נעימה. הרגשתי שהם לא כיבדו אותי כבן-אדם, הרגשתי מבויש ונעלבתי. אחרי שחזרתי לחדר התבאסתי שנתתי להם לעשות את זה. זה גרם לי לחשוב שהאישיות שלי חלשה ונתתי להם את הרושם שהם יכולים לרכוב עליי, שיש להם אומץ להגיד דברים כאלה. אז כעסתי גם על עצמי שלא הייתי חזק מספיק. התחרטתי שלא קיללתי אותם, או למה לפחות לא אמרתי להם שזה לא בסדר לדבר אליי ככה. במקום התרחקתי וברחתי משם.”

יום לאחר מכן, דיווח אניי על המקרה להנהלת המעונות. הם מצאו לו דירה אחרת, אבל הודיעו שאינם יכולים לעשות דבר לגבי האירוע הספציפי מכיוון שהם זקוקים להוכחה.

אניי רואה את היחס של הקהילה בישראל לעומת סין כמגוון יותר, ומכיר בזה שחלק גדול מהאוכלוסייה לא מקבל את הקהילה, בניגוד לחלק גדול שכן מקבל. ביולי 2020 החל לעבור תהליך גיור קונסרבטיבי מתוך תחושת חיבור לערכים ולאורח החיים היהודי.

למה בחרת בגיור קונסרבטיבי?
“בדקתי את האפשרויות וכדי להתגייר דרך הרבנות זה היה מאוד קשה. גם העניין של המיניות השפיע על זה. אני חושב שהזרם האורתודוכסי פחות מקבל את המיניות שלי. באופן מאוד אקראי הכרתי את התנועה המסורתית ובסוף הם קיבלו אותי. כרגע אני מתגייר עם הרב שלי, שהוא משתייך לתנועה המסורתית ומאוד התחברתי אליו”.

על אף שעמדתה הרשמית של התנועה המסורתית תומכת בקהילת הלהט”ב, אניי עדיין לא שוחח על כך בגלוי בקהילה בה הוא עובר את תהליך הגיור: “לא סיפרתי על זה לרב שלי, אבל אני בטוח שהוא יהיה בסדר עם זה שאני אגיד לו שאני אוהב גברים – אבל לא מצאתי את ההזדמנות להגיד לו את זה.”

על אף הקשיים והמורכבויות המשתמעות מכך, אניי מוצא את החיבור בין הנטייה המינית שלו ליהדות ולרצונו להתגייר: “המיניות שלי לא מחליטה על הרצון שלי להצטרף ליהדות. עכשיו אנחנו חיים במאה ה-21, אז בתוך הדת יש כל מיני זרמים ויש יותר גיוון. אני מאמין שאצליח למצוא את המקום שלי. אחד הדברים המרכזיים בכל דת הוא להגיד לך איך להית בן-אדם יותר טוב. אני באופן אישי לא חושב שאם אתה גיי זה אומר שאתה בן-אדם רע. מבחינה זו, אתה יכול להיות בן-אדם טוב יותר דרך הדת וגם להיות גיי.”

סיפורו של אניי מבטא לא רק את הסבך בין יהדות לבין נטייה מינית, אלא גם את היחס המורכב של הקהילה הגאה למיעוטים בתוכה.

“מצד אחד בקהילה יש אנשים שנורא אוהבים אסייתים ומתחילים איתך כי אתה אסייתי. מצד שני יש אנשים לא מעוניינים בך בגלל זה. לפעמים אני חושב שלא רוצים אותי כי אני אסייתי, כי אנשים מעדיפים לצאת עם אנשים שדומים להם. רוב התפיסה שיש לי כלפי אנשים הקהילה מגיעה מהגריינדר ומהטינדר. יש בגריינדר אנשים שאני מעוניין בהם והם לא חוזרים אליי. אני מנסה להגיד לעצמי שזה לא קשור לזה, אבל אין לי מושג, אולי זה סתם ככה. אני חושש מזה כי בעולם גזענות קיימת. העובדה שאני מיעוט בחברה הזו גורם לי לחשוש אם הקהילה פחות מקבלת אותך כסיני. כמיעוט אתה רוצה להיכנס לזרם העיקרי אבל זה לא בא באופן אוטומטי, אתה צריך להשקיע מאמץ – לצאת להרבה דייטים, להכיר יותר אנשים, להגדיל את הנטוורק, לחשוב על דרך יותר טובה לבטא ולהציג את עצמך מול אחרים כדי שיכירו אותך יותר. אני יכול לחשוב על אימג’ שיציג אותי יותר טוב – זה לא תמיד עובד אבל אפשר לנסות. להתגייר זה גם חלק מזה – כדרך להשתלב בקהילה ובחברה בכללי.”

נתקלת בתגובות עוינות בגריינדר מכיוון שאתה אסייתי?
“בתקופת הקורונה נתקלתי בשיחה לא נעימה – מישהו שלח לי הודעה באנגלית”go back to your own country coronavirus, you Chinese people eat everything.” עניתי לו טיפה למרות שזה לא עזר כי הוא לא ישנה את הדעה. אתה מבין שהוא רק רוצה לריב ולהעליב אותך. אין טעם לדבר איתו יותר, ואז בסוף פשוט דיווחתי עליו וזהו.”

מצד שני, מספר אניי כי דווקא הרקע השונה והייחודי שלו גרם לרבים להימשך אל הסיפור שלו. הוא תוהה האם דווקא זה יכול לעזור לו להשתלב בקהילה בפרט ובישראל בכלל.

“צריך לקחת בחשבון שאני לא יכול להתעלם מהזהות שלי כסיני – איך שגדלתי והמנטאליות שלי. זה משפיע על איך שאני מתנהג ועל איך שאני חושב. לפעמים קשה לאנשים להגיד מה אני חושב, אם אני באמת מתכוון למה שאני אומר, או אם אני אומר את זה מנימוס. יש לי בעיה לבטא דעה שלילית על אחרים, ואני חושב שזה מונע מאנשים להתקרב אליי יותר. בכל מקרה, תמיד יהיה הבדל כי הזהות שלי כאסייתי לא תיעלם. אני צריך לקבל את העובדה שלא אהיה מאה אחוז ישראלי. אני יודע שזו אולי אמירה מאוד קשה, אבל אני לא חושב שקיימת חברה שתקבל אותי במאה אחוז. גם בסין לא קיבלו אותי במאה אחוז. לא הרגשתי שאני משתייך לחברה הזו, והתחברתי איתה הרבה פחות מהחברה בישראל. מבחינת הקהילה אני חושב שהשונות שלי מצד אחד מסבכת את המצב, אבל יש הרבה אנשים שהתחילו איתי דווקא כי הם נמשכו לסיפור שלי, שהוא נורא מרתק. הרקע שלי הופך אותי לשונה מרוב האנשים פה, וההבדל הזה מושך את האנשים להיות מעוניינים בך. זה אולי מרחיק חלק אבל זה גם עוזר לי להשתלב”.

הכותב הוא סטודנט בקורס “היסטוריה קווירית וטרנסג’נדרית” בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית פרופ’ איריס רחמימוב וד”ר מתן בורד, קורס משלב עשייה חברתית – תכנית מתחברים+.