צילום: מתוך קליפ סיכום מצעד הגאווה | באדיבות עיריית תל אביב-יפו
לוקח לי זמן.
תמיד תפסתי עצמי כאינדיבידואל; כזו שלא ניתן, גם לאחר מאמץ רב, להכניס לתוך קופסא מרובעת או עגולה או מעוצבת או שחורה ואפורה. כזו שאת הדעות, המחשבות והרגשות שלה יש לעכל שלא כחלק ממכלול גדול יותר של ׳קהילה׳ או זהות קולקטיבית שמאגדת בה אנשים רבים. לוקח לי זמן להתרגל למחשבה החדשה שבאופן כמעט אוטומטי, ברגע שההעדפה המינית שלי נגלית, משייכים אותי לחלק מהקהילה הגאה, גם אם אני לא בהכרח מעוניינת בכך. בתחילת דרכי לאחר שהתאהבתי באישה, ניסיתי להילחם בשיוך הזה. שנאתי כשהיו מזהות אותי במסיבות, לא אהבתי לגלות שיצאתי עם מישהי שיצאה עם מישהי שמכירה את מי שיצאתי איתה ולזמן מסויים הרחקתי עצמי עד כמה שיכולתי ממסיבות נשים, או אירועים של נשים ולפעמים גם מנשים.
לקח לי זמן להבין: אינני יכולה להילחם בשיוך הכמעט אוטומטי הזה שאני נשאבת אליו. בעצם נטייתי המינית אני משתייכת לקהילה הזו. ועם השיוך הזה, מגיעים שני דברים חדשים לחיי: תחושת אחריות אישית, ורצון עז שלא לתת לאף אדם להכניס אותי לקופסא שבנה לעצמו בראשו. לכן, מה שנותר לי הוא לקבל על עצמי את תחושת האחריות האישית (גם אם היא קיימת אך ורק בראשי, ואין אף אדם בעולם שמצפה ממני לקבל עליי אותה) ולהילחם בקופסא המדומיינת שאני נכנסת לתוכה בכל פעם שמודה בנטיותיי המיניות (אני לא אוהבת את המושג הזה – מדובר בנטיה קודם כל רגשית בעולם שלי, אבל זה כבר ימצא את מקומו במאמר אחר).
אני לא רוצה קופסא כזו. גם אם תהיה צבעונית ומעניינת ותגרום לכל יתר הקופסאות האחרות לקנא בה. קופסא כזו משמעה קיבעון וגבולות מחשבתיים; גם אם מדומיינים, ואין בי כאלה
אני רוצה להתעכב על אותה קופסא עליה אני כותבת. “אני מאד מזדהה עם המאבק שלכם!”, “זה נכון שיש גברית ונשית יותר במערכת יחסים?”, “אני לא אוהבת את איך שאתם מתנהגים במצעד הגאווה. קצת צניעות”, “ראיתי סרט על שתי לסביות, בטוח ראית”, והאהוב עליי: “אתן ביחד כבר חודש? מתי עוברות לגור ביחד? שמעתי שאצלכן זה מהיר”. בכל פעם שאני שומעת את האמירות האלה (או אחרות, אני בטוחה שכולכם וכולכן חוויתן זאת), אני מרגישה שבתוך דמיונו של מי שאומר מילים אלו הקהילה כולה נדמית למסטיק לעוס ודביק ואמורפי שבו כולנו ישות מדומיינת אחת ואין פרט שאפשר וצריך לזהות. וכמי ששייכים לאותה ישות תרבותית, יש לנו העדפות, רצונות ואפילו כלכלה זהה. הרי דגל כבר יש לנו, בכל מצעד גאווה נוצר ׳המנון׳ חדש וברור לכל שאם חבר כנסת מחוץ לארון אז וודאי שהוא מייצג את כולנו.
אין לי קופסא אליה אני רוצה, או יכולה, להתאים את עצמי. אני לא רוצה קופסא כזו. גם אם תהיה צבעונית ומעניינת, מלאה בצבעים אדום וסגול וירוק וכחול שאני אוהבת להתבונן בהם, ותגרום לכל יתר הקופסאות האחרות לקנא בה. גם אם היא תהיה חמימה ונוחה, אני לא רוצה אותה. קופסא כזו משמעה קיבעון וגבולות מחשבתיים; גם אם מדומיינים, ואין בי כאלה.
אין בזה כדי לומר שתחושת הסולידריות עם מי שמגדיר עצמו כשייך לקהילה הגאה איננה קיימת. היא שם והיא חשובה להמשך מאבקנו כמיעוט לא שווה בין שווים. אין בזה כדי לבטל את הצורך להתאגד יחד נגד עוולות או חוקים שמטרתם להדיר את רגליהם של מי שמשייך את עצמו כחלק מהקהילה הגאה. המשמעות היא אחרת: אף אחד ואחת מאיתנו לא שייכים לקופסא מוגדרת ומעוצבת שצבעיה כצבעי הקשת. השבילים שבהם אנחנו הולכים, גם אם נפגשים בצמתים זהים בחוויות מעצבות או במאבקים גדולים, הם שבילים אשר כל אחד מהם צבוע בגונו שלו, והם מובילים להזדמנויות, רצונות וחיים אחרים לכל אחד ואחת מאיתנו.
