זאת תמיד אותה ההתלבטות לפני יום כיפור, לצום או לא? זו שאלה שגם תמיד נשאלת במבט מאשים: “את צמה?!”
אם את עונה “כן”, את אחת משלנו. עדיין החוטאת האולטימטיבית אבל לפחות את מודה בזה. אם ענית “לא”, מיד יופיע מבט של אכזבה בעיני השואל – לא מספיק שהיא הלכה נגד רצון האל והשתמשה ברשות הנתונה שהעניק, היא עוד לא מתנצלת על זה ולא מענה את עצמה באבל על דרך החיים הזאת.
אולי אני לוקחת את זה קשה מדי, כי יש כל מיני סיבות לצום. אולי אני מפרשת מבטים ושאלות של אנשים יותר מדי רחוק כשהם סה”כ שואלים שאלה פשוטה, אבל אם לצום זה בין אדם לאלוהים, אז למה בני האדם מתעסקים, שופטים, מקבלים דעה לגבייך, או שואלים את השאלה הזאת? זה ביני לבינו.
גם אם אני חיה בדרך שהחברה מגדירה “חילונית”, קשה לי להתעלם מהבית שבו גדלתי, מהמחשבות והשיח הפנימי הזה, מולו או מול עצמי.
קל לנו לנהל שיחה עם עצמנו כשאנחנו חושבים שיש מי שמאזין בצד השני. ואם אנחנו לא רוצים לשמוע תשובה, לא זקוקים לחיבוק ואין לנו ארבע מאות ש”ח לשעה ורצון לשכב על ספה, אז יש את אלוהים. אפשר לנהל מונולוג שלם ואין מי שיגיד בסוף שום דבר על מה שאמרנו. לא קהל שימחא לי כפיים, לא פסיכולוג שישאל איך היו היחסים שלי עם אבא, לא מנתח שיגיד מה הוא יכול לעשות לי, לא חבר שיגיד מה הוא היה עושה אם היה במקומי ולא את החברה שתקטע את העיקר ותשאל בלי קשר לכלום איך אני מצליחה לגמור, כי זה כל מה שמעניין אותה באמת.
לפעמים השאלה של לצום או לא מכריחה אותי להגיד שאולי טעיתי, שאולי עשיתי משהו לא בסדר ואני מאשימה את עצמי ושמגיע לי להיענש. אני באמת ובתמים לא חושבת ככה. למרות שבטוח פגעתי בכמה אנשים בדרך ולמרות שחשבתי רק על עצמי, בסופו של דבר זה מה שחונכתי לעשות.
אם הייתי אדם דתי כנראה שהכל היה מוכתב מראש ולא באמת הייתי צריכה להתמודד עם השאלות האלה. יש תשובה לכל דבר, עושים כי ככה צריך ואסור לסטות מהדרך. אחרת נהיה “סוטים”, וסוטים זה דבר רע – הם הולכים לגיהינום, הם מתענים וכלום לא בא להם בקלות המובטחת כי הם העזו לחשוב אחרת, לשאול שאלות ולתהות כמוני למה אני צמה, והאם מגיע לי העונש הזה.
בשנה שעברה כן צמתי. צמתי כי רציתי לנקות את הגוף, כי רציתי להודות על המקום שאליו הגעתי, כי רציתי ללכת ברגל לכיוון גבעתיים ולא לעיר החטאים ת”א כי שם הייתה גרה סבתא, כי שם גר אבא, כי שם זה בית.
אצל סבתא לא שפטו אותי, כל צבע בשיער וכל גי’נס קרוע היה מתפרש בעיניה במשפט “טוב, זה במודה עכשיו”. להביע את עצמי אמר לה שאני ארטיסטית. “כוכבת קולנוע” היא הייתה קוראת לי למרות שאז ראתה בי “כוכב”.
אני לא יודעת לנהל מונולוג עם אלוהים. מעצבן אותי שהוא לא עונה לי, לא נותן סימן. ואם יש משהו קוסמי שקורה ללא הסבר, הצד הציני שבי מתחיל לשאול האם זו יד מכוונת, מקרה הגורל או צירוף מקרים.
אם לצום זה בין אדם לאלוהים, אז למה בני האדם מתעסקים, שופטים, מקבלים דעה לגבייך, או שואלים את השאלה הזאת? זה ביני לבינו
מה הוביל אותי למקום שבו אני נמצאת אני לא לגמרי יודעת. אני יודעת טוב מאוד על אמת פנימית, רצון וכמיהה שאולי אלוהים ואולי השטן טבעו בי, אבל אני זאת שהחלטתי לקום ולעשות מעשה. אני זוכרת מבט במראה, אני זוכרת שלא סיפרתי לאמא ולא למשפחה ובחרתי בעצמי להיות עצמי.
אולי אלוהים היה זה ששלח אותו אלי, אולי צירוף מקרים, אבל בסופו של דבר כן היה שם אחד ששואל כל כך הרבה שאלות שאני לפעמים לא יודעת מאיפה להתחיל לענות. אבל בחיבוק אחד שלו הוא ענה לי על כל מה שאני צריכה לדעת באמת.
אז אני חיה היום את עצמי פיזית ועדיין שואלת את אלוהים וככה בעצם את עצמי: “האם אני חיה באמת?!” אולי בכלל מתתי בניתוח וכל מה שקורה עכשיו זה חלום? אולי אני משתגעת?!
כנראה בגלל זה אנשים מחפשים ריגוש, צביטה בלב, כאילו אומרים לעצמם “שמישהו יצבוט אותי, אני רוצה להתעורר”.
כל שמלה צמודה, כל אופציה ללכת בלי תחתונים וחזייה, להרגיש את הגוף הערום הזה שהשגתי מלטף את הבד ונהנה מקרן שמש על עקב גבוה, בדרך לעבודה או לכל מקום אחר, הוא גן העדן הפרטי שלי. וכל מדרכה ששוברת את העקבים פה לא מאפשרת לצעוד בביטחון. נעל אחרי נעל, יקרה או זולה, חיקוי של “לובטיין” או הדבר האמיתי, לא מחזיק פה מעמד.
הרחובות מרוצפים אקרשטיין וזפת רותחת, הלחות הורסת כל ניסיון לשיק וכל פיסח וזב חוטם שלוודאי צם בכיפור מרשה לעצמו להציע לך דרינק, ארוחה ואפילו כסף כי רואים לך מרפק בארץ הקודש. לא פלא שברחוב התל אביבי, בין אלפי חטאים, נשים מכסות שיער גולש בקוקו ונועלות קרוקס או כל גרסה שטוחה אחרת לעמידה מנצחת עם עקבים. בעיר הגדולה, בלב הכרך, נראים כמו בקיבוץ על אופניים מהמשק אל הצרכנייה בחמישה שקלים חדשים, כי צנע פה בין כל המגדלים. וכשיורד הלילה בחסות החשכה העיר מקבלת קצת אומץ במסיבות ומרתפים אפלים של מסיבות סקס, אלכוהול, בגדים צמודים וסמים. רק הים שנושק פה לטיילת מביא איתו גלים חדשים, מעיד על אופק ועל מקומות אחרים.
אם יש משהו שאני מצטערת עליו בחיים שלי היום הוא על כל יום שאני לא חיה בו באמת, על כל התעסקות בקיום יומיומי, על כל מדרכה שלא מאפשרת ללכת על עקבים. על זה שאולי אני אאכזב את אמא שוב, אולי יהיה לי קשה בלי החברים. אבל בשביל לחיות בגוף הנכון צריך לנהל שיח עם אלוהים, צריך לשאול את עצמי אם אני רוצה לצום ולמה. הרי הייתי מוכנה לענות את עצמי חיים שלמים ותשעה חודשים בשביל להגיע אל האמת שלי.
ועכשיו בחופש של חגים צריך להסתכל אל הים ומעל הגלים ולשאול מה יש שם באופק, איזה מדרכות, איזה אנשים? והאם שם יותר נוח לצעוד בעקבים?
