“ההפגנה הזו נתנה לי תקווה שאפשר לבנות היסטוריה”

צילום: שירי רוזנברג

לפני שיצאתי מהארון בגיל 15, אני לא זוכרת שהייתי חשופה לתכנים גאים או לא.נשים שהיו שייכים לקהילה. אני חושבת שבגלל הסיבה הזאת היה לי מאוד קשה להבין שאני אחת מאותה קהילה מדוברת. אז היה קשוח, במיוחד כשהייתי בתוך סביבה חשוכה ומאיימת שמעולם לא הביעה תמיכה בנושא.

ברגע שיצאתי מהארון נחשפתי לעולם חדש מלא בנושאים שלא הכרתי. העולם הזה קסם לי באותה מידה שהוא הפחיד אותי, אז בשביל להפיג את החרדה ובשביל לספק את יצר הסקרנות הצטרפתי לקבוצה של “איגי” (ארגון הנוער הגאה) בחולון. זוהי אחת הנקודות המשמעותיות ביותר בחיים שלי. גיליתי מגוון רחב של א.נשים מכל הצבעים שמאחורי כל אחת מהם.ן מסתתר סיפור מדהים. מעבר לפעולות כיפיות כמו בכל תנועת נוער, “איגי” העלתה על הפרק נושאים חשובים כמו מגדר, פמיניזם, היסטוריה, ונתנה את המרחב החופשי לעיצוב זהות פוליטית לא מתפשרת.

עם הזמן וביחד עם הניסיון החלטתי בתחילת השנה שאני רוצה לקחת חלק פעיל במאבק האקטיביסטי למען שיוויון זכויות מלא לקהילה אליה אני משתייכת. הבחירה באקטיביזם ובטיפוח חיים פוליטיים לא תמיד הייתה מובנת מאליה עבורי ונתקלתי בהמון ביקורות ותגובות לא חביבות במיוחד מצד צעירים ומבוגרים. לצערי היו מקרים בהם נתקלתי גם באלימות פיזית ומילולית.

כבת נוער גאה בעיר חולון חוויתי רגעים בבית הספר, ברחוב, אפילו במקומות בילוי שהיו מלווים בהומופוביה כלפי וכלפי בנות זוגי. לא פעם שאנשים ירקו לכיווני או נעצו מבט מאיים, וגם היום אני עדיין מרגישה חוסר ביטחון במרחב העירוני. אחד האירועים המטרידים ביותר היה כאשר סגן ראש העיר של חולון, יואל ישורון, כתב בדף הפייסבוק שלו פוסט מיזוגני כלפי נשים פמיניסטיות ודברי נאצה כלפי להט”בקים.

בפוסט נכתב: “במדינת תל אביב צמחו גידולי פרא בסגנון סרט ‘היורה’…שם בחוצות העיר תל אביב, צועדים על שתיים ובגאווה, שרוטים לעומק, חרמני מישכב זכר (בעעעעעעע) ואסופת חיות ממין נקבה, מכוערות עם קעקוע “אני שרמוטה” “.

כשאירגוני הלהט”בק ביחד עם מפלגות פוליטיות החלו לנקוט צעד ולארגן הפגנה מול העירייה, גם החלטנו באיגי חולון שיהיה משמעותי להנכיח את הקול של אותו הנוער הגאה שחי ובועט בעיר הזו. ההפגנה הזו נתנה לי תקווה שאפשר לבנות היסטוריה, ובזכות המדריכים שלי שעשו מאמצים כבירים קיבלתי הזדמנות לנאום מול הקהל.

בנאום שלי כתבתי:

“אני עומדת כאן היום, תושבת העיר ונציגת הנוער הגאה של חולון ואני כועסת. אני כועסת על שפעם אחר פעם אנשי ציבור מנצלים את הקול שלהם להסתה נגד הקהילה שלנו, נגדנו, אותם האנשים שבחרו באהבה. אני כועסת על שבעיר שלי, עיר שמקדמת את המקום לקבלה, שיש בה קבוצה מכובדת של קהילה חזקה ונוער גאה, עומד סגן ראש עיר שקורא לנו “חיות דו רגליות מבחילות, דוחות ושרוטות לעומק”. אנחנו, אותו נוער גאה שמסתובב במסדרונות בית הספר ונחשף להומופוביה מצד התלמידים והמורים לא מוכן יותר לשתוק. אנחנו, אותו נוער גאה שאוחז ביד יקירנו, נתקל שוב ושוב בחומת בורות ובגידופי שנאה ברחובות העיר. אנחנו, אותו נוער גאה שמגיע מדי שבוע לקבוצת “איגי” בעיר שמשמשת לנו בית ומרחב בטוח לא מוכנים יותר לשתוק לנוכח השנאה שמושרשת עמוק בחברה שלנו. אנחנו כאן ובכל מקום, וזה הזמן שלכם להתעורר ולפקוח את העיניים. אנחנו מוחים כאן בשביל שאותו נער או נערה לא יחושו יותר איום במסדרונות בית הספר, בשביל שבפעם הבאה שנחבק את בני זוגנו לא ניתקל שוב בקללה, באיום או ביד מכה. אנחנו כאן בשביל לשנות, אז אל תשארו אדישים. אל תתנו יד ללהט”בפוביה. עזרו לנו להמשיך ולייצר פה סובלנות ודור חדש שמקבל ומכיל את מי ששונה ממנו”.

ההד הגדול שהיה סביב ההפגנה בחולון, וסביב האירועים בשנים האחרונות שתופסים תאוצה בשיח הציבורי לא נגמר. הדרך עוד ארוכה בדרך לשיוויון אך התקווה גדולה מתמיד. אני יודעת שאמשיך לתת את כולי למאבק הזה מבלי להתפשר, ויום יבוא ונגשים את מה שנראה לנו כל כך מובן מאליו.

הכותבת היא תלמידת תיכון וחניכת קבוצת הנוער של איגי חולון. אחת מהיוצרות המשתתפות בגיליון דור ה- Z של המגזין ג’נדרטאק