צילום: אלעד מלכה
הוא לא מתחבר לפוליטיקה של זהויות, אבל משלב בתוכו כמה חריגות בנוף השמאלני. הוא בטוח שהציבור שותף לערכים ולעמדות של מרצ, אבל ממש לא מתפלא שהפתקים הולכים ימינה. הוא מכוון למספר דו-ספרתי ומבטיח להיות הבנט של ממשלת שמאל-מרכז. בוסקילה (42), שבא מבית מסורתי תומך ליכוד וחולק את חייו עם בן זוג וכלב, משוכנע שהמהפכה כבר התחילה.
אבי, למה עכשיו? ואיך בכלל מקבלים החלטה כזאת?
אז באמת, ובלי יותר מדי רומנטיזציה וקלישאות, ההחלטה אצלי מתקבלת ברגע אחד מסוים, ב”צוק איתן”. הרגע שבו אני שומע רופא, בתוך החושך והרעש של המסוק, אומר לי כמעט בלחש: איבדנו אותו. זה כאב שמקרב אותי לאמת, שמאלץ אותי לפקוח עיניים ולהבין שאיבדנו אותו במלחמה בלי תכלית אמיתית, כזו שנגמרת בידיעה שהיא עוד תחזור. מלחמה שמי ששלח אותנו אליה הוא גם מי שלא עשה דבר כדי למנוע אותה, לא פתר את הבעיה המהותית באמצעותה או אחריה וממשיך במחדל הזה גם היום. באותו לילה הרגשתי שאין יותר עסקים כרגיל, שאני פשוט לא מסוגל להישאר באזור הנוחות שלי, בין בחירות ובין מלחמות. הבנתי שאני מחויב לעשות כל מה שאני רק יכול כדי שפחות משפחות ייהרסו במלחמות ריקות. ככה הגעתי ל”שלום עכשיו”, וההתמודדות במרצ, הבית הפוליטי שלי לכל אורך חיי הבוגרים – למרות שהבית הפיזי בילדות היה ליכודניק – הייתה כבר עניין טבעי.
איך תשנה את מרצ? איפה היא טועה?
נתחיל באיפה היא צודקת: כבר שנים שהח”כים שלנו מצטיינים בכל התחומים החברתיים והאזרחיים, אשכרה דואגים לאזרח הקטן. למעמד הביניים, לזוגות צעירים, לפריפריה, לנשים, לקהילה הגאה, לאוכלוסייה הערבית. איפה הבעיה? בתיווך של כל זה לציבור. מרצ פשוט לא נתפסת ככזאת, היא לא מצליחה לגעת מספיק בציבור הישראלי ולא מדברת בשפה שלו. רואים אותנו כמי שמייצרים שיח שמייצר עוד שיח, אבל לא מחולל שינוי במציאות. אני מאמין שתנועה פוליטית חפצת חיים זקוקה לתחלופה, לאנשים עם אנרגיות חדשות, שחיים את הבעיות היום-יומיות שכל ישראלי ממוצע נתקל בהן, שבאים עם גישה חדשה ורעיונות חדשים. מספיק זמן היינו חכמים מדי, צודקים מדי וקטנים מדי. הגיע הזמן שנהיה מעשיים, מחוברים, אמיתיים וחזקים. אף אחד לא גנב לנו את המדינה, אלה אנחנו שוויתרנו עליה בלי לשים לב, והגיע הזמן להילחם עליה כמו שהיא ראויה שנילחם עליה. הגיע הזמן גם שנרד קצת מהטריבונה: בנושאים הביטחוניים אנחנו לא נשמעים בכלל. במדינה כמו שלנו, מפלגה שרוצה להשפיע לא יכולה להישאר תקועה בעמדת הצופה מהצד.
אז אבי הוא בוסקילה, כלומר מזרחי? זה הסיפור?
אבי הוא מזרחי, יהודי, ציוני, שמאלני, הומו, חי עם בן זוג וכלב, לוחם, בעל אות הוקרה מראש הממשלה (נתניהו, אגב) על עצירת פיגוע של נועם פדרמן נגד ערבים בחברון, בן למשפחה עם 6 ילדים ממשמר הירדן שבגליל, מחתן “פסולים” או כאלה שמאסו בקרטל של הרבנות, סמנכ”ל משרד פרסום ומנכ”ל “שלום עכשיו” – לאו דווקא בסדר הזה. אני עכבר העיר ועכבר הכפר, יש בי מזה וגם מזה, אבל באופן כללי אני לא מתחבר לפוליטיקה של זהויות – זה יותר הקטע של מירי רגב. אני כן מאמין שהסיפור האישי והמשפחתי שלי, שמה שעברתי ועשיתי וראיתי, נותן לי מסגרת קצת יותר רחבה על המציאות הישראלית. לי הימין לא יכול למכור סיפורים ומעשיות על השטחים וההתנחלויות. בשבילי, התרחבות הפערים ומצוקת הפריפריה וההזנחה הפושעת של הגליל והנגב ומות החקלאות ותקרת הזכוכית זה לא מאקרו כלכלה; זה גיל התגברות. ועדיין, אין יום שעובר מבלי שאני לומד משהו חדש על הארץ הזאת. בטח מאז שהתחלתי לחרוש אותה, לפגוש את כולם – באמת את כולם – ולראות את הצימאון שלהם בעיניים למשהו אחר.
בתור מועמד שלא רץ על הטיקט הלהט”בי, אלא מגיע עם תפיסת רחבה הרבה יותר בסוגיות נרחבות, כמה הסוגיה הלהט”בית חשובה לך?
כל מועמד או מועמדת ששייכים לקהילה הגאה הם על הטיקט הלהט”בי. כל זמן שאין שוויון זכויות בישראל אין לנו את הפריבילגיה לבחור האם אנחנו נאבקים את המאבק הזה או לא. האג’נדה כוללת שוויון זכויות מלא לקהילה הגאה, תמיכה באוכלוסיות המוחלשות של הקהילה הגאה, יצירת מקומות עבודה והרחבת ההוסטלים לקהילה הגאה שמאפשרים הזדמנות שווה לנערים ונערות להט”בים.
כל מועמד או מועמדת ששייכים לקהילה הגאה הם על הטיקט הלהט”בי. כל זמן שאין שוויון זכויות בישראל אין לנו את הפריבילגיה לבחור האם אנחנו נאבקים את המאבק הזה או לא
מה עמדתך בנוגע להזנחת סוגיות להט”ביות ע”י ח”כים לטובת סוגיות בוערות אחרות או משמעת קואליציונית?
אני רואה בזה דבר מאוד בעייתי. בעיניי זו בגידה בערכים הכי בסיסיים. חבר או חברת כנסת מהקהילה לא יכולים להרשות לעצמם בשום צורה להתעלם מהזהות הפרטית שלהם, ואם הם עושים את זה הם מועלים בתפקידם.
כיצד אתה מתכוון לפעול לשינוי המדיניות הנוכחית של הכנסת בישראל, שמרצה ומתרצה לכל מיעוט דורש וכוחני, על חשבון הקהילה הגאה?
חייבים לייצר קואליציות ושיתופי פעולה במיוחד במקומות היותר קשים. אפשר לעשות את זה וזה השינוי האמיתי. במקביל מרצ צריכה להוביל את המאבקים האזרחיים בנושא, כי מאבקים ציבוריים מוכיחים את עצמם.
אז מה היעד? כמה אתה חושב שתביא?
יש למרצ הזדמנות היסטורית להפוך למפלגה הגדולה בשמאל. רואים את זה עם אלפי המתפקדים החדשים שהבאנו, כולל אנשים שהיו רחוקים ממרצ ומבינים שמתרחשת פה מהפכה. אני מאמין שאני מסוגל למשוך אלינו את המנדטים של מי ששותף לערכים שלנו אבל נרתע מאיתנו בשנים האחרונות. אם נדע לחזור לשטח ולהחזיר אותו אלינו, להוביל אירועים כמו ההפגנות ברוטשילד ולא רק להצטרף ולהיגרר אליהם, לגעת באנשים לא רק מבעד למסכי הטלוויזיה והפייסבוק, נביא את מרצ למספר דו-ספרתי.
ואז?
לא חתמנו קבע באופוזיציה והגיע הזמן שנהיה בצמתים המכריעים. אבל מרצ בראשותי תצטרף לממשלה רק בתנאי שתהיה לכוח האידיאולוגי הדומיננטי בה. אנחנו נהיה הבנט הלא מתנצל של ממשלת מרכז-שמאל, רק שבניגוד אליו, אנחנו נדאג לכלל הציבור ולא לסקטור מסוים.
זה ריאלי, יש עוד קונים לסחורה הזאת? בכל זאת “סמול”.
זה ספין של הימין שכולם אוכלים ועוד מבקשים קינוח. רוב הציבור מאמין בערכים שלנו: בכל משאל וסקר יש רוב לפיתרון שתי המדינות, רוב מכריע בעד נישואים גאים, בעד הפרדת דת ממדינה, בעד חלוקה צודקת של ההון. הבעיה היא לא בערכים של מרצ, הבעיה היא לרתום את הציבור שמאמין בהם. בזה מרצ נכשלת כבר שנים. זה לא קרה סתם. הציבור שראה את השמאל מתבייש בעמדות שלו, מכופף את הגב, מרים דגל לבן – אי אפשר לבוא אליו בטענות שלא מצביע לשמאל. אני מאמין בגישה אחרת: של גאווה בעמדות שלנו, של לדבר אותן בגו זקוף ובראש מורם במקומות הכי קשים. כשזה קורה – נופלות החומות. אנשים מצטרפים. אנשים מרגישים שותפים.
בזמן שאנחנו משחקים בפוליטיקה מנומסת, הבית היהודי ממשיכה במתקפה על הדמוקרטיה הישראלית כשהיא מנכסת לעצמה את הציונות. היום רבנים שלהם מסיתים למרד בצה”ל, לא פחות. ועדיין מספרים לי שמרצ נגד הצבא ובנט זה אח
תגיד, יש לנו ראש ממשלה מושחת?
העדות של מיקי גנור, שדוד שמרון הבטיח לו לנצל את קשריו עם נתניהו כדי לקדם את עסקת הצוללות המושחתת, מותירה שתי אפשרויות: או שהאיש שטוען כבר שנים שהוא חזק בביטחון וה”פרוטקטור אוף איזראל” לקח חלק בעסקה ביטחונית שנועדה לנפח את חשבון הבנק שלו ושל המקורבים שלו – או שכל הסביבה שלו סובבה אותו על האצבע וגרמה לו לחתום על עסקה שהצבא התנגד לה ושאין בה כל צורך מבצעי. קשה לי להאמין לאופציה השנייה ואני נחרד מהמחשבה על הראשונה, אבל כל אחת מהן גורמת לי לא לישון טוב בלילה. אני חושב על הפעם הבאה שיקפיצו אותנו לעזה – איך נהיה בטוחים במאה אחוז שהאיש ששולח אותנו להילחם עושה את זה משיקולים ענייניים ונקיים? זה מסוכן בעיניי יותר מכל דבר אחר, כי בלי אמון בסיסי בין אזרחים להנהגה, הדבק שמחזיק את כולנו פה יחד למרות כל הבעיות והאתגרים יתחיל להתפורר. לכן זאת לא רק מלחמה בשחיתות, זאת מלחמה על דמותה ועתידה של המדינה ואפילו על ביטחונה. אפילו על, איך הוא קרא לזה? “החיים עצמם”.
איפה הסיפור של גירוש מבקשי המקלט פוגש אותך?
הסיפור העגום הזה היה יכול והיה צריך להיראות לגמרי אחרת. זו הייתה יכולה להיות שעתנו היפה כישראלים וכבני אדם. במקום זה, מדיניות מכוונת של הממשלה הפילה על השכונות המוחלשות ביותר את המשימה לקלוט אוכלוסייה של פליטים ומהגרים, בלי שיש תשתיות לקליטה הזו מצד אחד, ובלי מדיניות הגירה מהצד השני. כך ישראל נכשלה פעמיים: גם הזניחה את דרום תל אביב במשך שנים, וגם לא הייתה מסוגלת להתמודד ברמה האנושית הבסיסית ביותר עם אנשים שביקשו מקלט. אני גר בדרום תל אביב. אני רואה בעיניים את ההזנחה הממשלתית מדי יום. אני מדבר עם האנשים. בכסף שעלה מתקן חולות היו יכולים להכין תכנית רב-שנתית לשיקום השכונות, שהיו מוזנחות עוד הרבה לפני שהגיעו הפליטים.
מה המשימה הראשונה שלך, היה ותיבחר?
לעבור ממגננה ליוזמה, להוביל מאבקים לא רק בכנסת אלא גם בשטח, לראות את הישראליות והישראלים ולדבר איתם. רק ככה ננצח את הימין. בזמן שאנחנו משחקים בפוליטיקה מנומסת, הבית היהודי ממשיכה במתקפה על הדמוקרטיה הישראלית כשהיא מנכסת לעצמה את הציונות. מבחינת סמוטריץ’ ואורי אריאל, ככל שאנחנו מסוגרים יותר, משיחיים יותר ופרימיטיביים יותר, מה טוב. היום רבנים שלהם מסיתים למרד בצה”ל, לא פחות. ועדיין מספרים לי שמרצ נגד הצבא ובנט זה אח. זה אחד הכישלונות הכי גדולים של המחנה שלנו והוא נמשך שנים. עד כאן. יותר מדי זמן פחדנו להעמיד את האנשים האלה במקומם. אני לא נתתי 15 שנה מהחיים כקצין קרבי כדי שכל מיני מטורללים יקראו לי ולחיילות ולחיילים שלי בוגדים.
אגב, אתה לא קצת צעיר?
אני בן 42 – כמעט זקן במונחים של מקרון בצרפת או טרודו בקנדה. אובמה היה סנטור בגיל 44, נתניהו נבחר לראשות הממשלה כשהיה בן 47. אפשר לדבר על הרקורד שלי, על החלטות שקיבלתי ומשאבים שניהלתי, על כוח אדם ותקציבים, אבל האמת שיש פה פרדוקס: באים בטענות לדור הצעיר שיושב על הגדר ונגעל מפוליטיקה, ואז כשבא מישהו, מוותר על מקום עבודה בטוח וקופץ למים, אומרים לו שהוא צריך לחכות. הדבר הכי קבוע במהפכה הוא שזה אף פעם לא זמן טוב בשבילה. תמיד יגידו שצריך לחכות קצת, שהעיתוי בעייתי, שהיריב חזק מדי, שעדיף לעשות את זה אחרת. אבל את המהפכה במרצ כבר אי אפשר לעצור. ומרצ צריכה מהפכה.
