הגיע הזמן לתת למשאיות לעבור

גילי בסון מרגישה מספיק גאה בדרך שעשתה, כדי להבין שהגיע הזמן לפנות אותה לאחרות

אני זוכרת את הפעם הראשה שזה קרה.

הייתי צעירה ולא מלאת ביטחון בגוף שלי. אחרים דאגו להחמיא לי על גזרה דקה, חלק שאלו אם אני לוקח הורמונים כי יש לי גוף נורא נשי יחסית לבן וגם חלק.

הדרך היחידה שבה הכל התחבר הייתה "בלאדי מרי". היה לי תירוץ לגוף חלק ונשי, לא ידעו מה איפור ואפקט של בגד ומה אמת, והנוצצים כיסו על הכל.

היו לי קשרים במועדונים בתל אביב והתחלתי להיות מוכרת. מישהו שמכיר מישהו נתן את הטלפון שלי לאחד המארגנים וככה זה קרה.

לא היה פייסבוק וגם לא אפשרות לצלם את עצמך בסלפי, היינו נתונים לחסדיהם של צלמי מסיבות שלא היו מעזים להטיל דופי בכישרונם וכדי להתעניין בחיי לילה היינו מסתכלים בעיניים חסרות מנוחה באתר "לילה". אם לא הייתה לך תמונה שם עדיף היה שתהיה לך מודעת אבל בעיתון, כי זה פשוט אומר שאת לא קיימת.

מי שבאמת הייתה חיה הייתה מתגלגלת גם מעבר לאתר הזה לאיזה תמונה במקומון, ואם אלוהי חיי הלילה ממש אוהב אותה היא אפילו הייתה זוכה שירשמו את שמה נכון למטה בקטן בתמונה עצמה.

אחד העיתונים היה אז "עכבר העיר". כולם אז חיכו לעכבר הזה. הוא לא הטיל אימתו ונחשב לאגדה אורבנית שמספרים כצ'יזבט סביב עבודות הרכבת הארורות. העיתון הזה נתן אז חסות למשאית של העירייה, זו שמובילה את מצעד הגאווה. ואני עד לפני שנה באותה תקופה רק צעדתי בו ויכולתי לחלום.

חלום שידעתי בתוכי שיתגשם, זה רק עניין של זמן והוא היה קצר מכפי שחשבתי. כל מה שנשאר לי היה רק לחשוב מה אלבש. ברור היה לי שהרגליים יהיו חשופות ונעלי העקב יהיו הכי גבוהות שאפשר לקנות. ושאני ארקוד עליהם 24 שעות ברצף אם צריך. נער נשי מבאר שבע עם חלום על המצעד הגדול בת"א.

גדלתי להיות אישה בין האורות המרצדים, בתהליך לא פשוט הנחתי את נעלי העקב בצד, הורדתי את הפאה וחשפתי את עצמי בלי איפור. בניגוד למלכות דראג אחרות, לא היה גבר מתחת לכל התלבושת אלא אני גילי, אישה שהתחפשה לגבר שמגלם מלכת דראג

הגעתי בבוקר לנקודת המפגש במלא הדרי: פאה נפוחה משוכה לאחור, גבות דקיקות שנמרטו במיוחד, איפור נקי ואיליינר בולט. אודם ומעליו נוצצים וסומק וורד של "אליזבת ארדן" שקיבלתי מתנה מחברה תומכת, שהיה לפריט הקוסמטי היוקרתי הראשון שהיה לי.

מתרגשת כולי זיהיתי את הנפשות הפועלות וחלפתי על המשאיות כשאני רואה את כל הרקדנים הכי בולטים, שריריים ורחבים ולצדם מלכות דראג גבוהות ודקיקות. אני חלק מהן חשבתי לעצמי. זה באמת קורה, הרמתי את הראש מתוח כמו דגל גאווה.

היום הוא יום חג והגוף הנשי שלי הוא סמל. אף אחד לא שם לב לציצי קטן כי חושבים שזה מילוי ומותר לי להיות איך שאני רוצה.

הגעתי אל המשאית שאני אמורה להיות בה ואז התבקשתי עם כולם להקשיב בסבלות לתדרוך. מאז ובכל שנה שבה יצא לי לרקוד על משאית במצעד הגאווה אני מקשיבה לתדרוך בעיון רב. כל משפט שנאמר זורק אותי אחורה בזמן ותמיד נשמע לי כמו תדרוך לפני עלייה לגלגל הענק בלונה פארק אליו אבא שלי היה לוקח אותי ואת אחותי כשהיינו קטנים. גם כשגדלתי הגלגל נשאר ענק, המשאית גדולה והמעמד מרגש.

האדרנלין בוער ותצוגת האופנה, מפגן הראווה שהוא מצעד הגאווה, מתחיל.

המשאית נוסעת לאט אל מול עשרות צלמים וצועדים נרגשים ואני רוקדת ומדמיינת שאני זאת ששרה את השירים שבוקעים מתוך הרמקולים הכבדים. ככה, כל שנה. וזה לא הופך לשגרה. כי יש רק מצעד אחד כזה, גדול ומרכזי באמת, ואני "בלאדי מרי", כבר כמעט 15 שנה.

בשנים האחרונות לא רקדתי על משאית אבל הופעתי בגן מאיר, גם זה כבוד גדול וכיף לא נורמאלי לתכנן במשך חודש איזה שיר אעשה, מי יהיו הרקדנים החתיכים שיהיו לצידי וכמובן והכי חשוב: מה אני אלבש?!

15 שנה עברו בחזות של נער, ספק נערה, רקדתי לצד הטובים ביותר, על המשאיות הכי שוות בעיר, הימים הפכו למרתון ואחרי המצעד הייתי מופיעה גם במסיבה וממשיכה לרקוד כל הלילה, חוזרת סחוטה, לימים גם לבן זוג, צופה ברקדנים המתחלפים מבלי לדעת שהוא, זה שרוקד הכי מוזר הולך להיות כל כך משמעותי בחיי.

גדלתי להיות אישה בין האורות המרצדים, בתהליך לא פשוט הנחתי את נעלי העקב בצד, הורדתי את הפאה וחשפתי את עצמי בלי איפור. בניגוד למלכות דראג אחרות, לא היה גבר מתחת לכל התלבושת אלא אני גילי, אישה שהתחפשה לגבר שמגלם מלכת דראג.

המצעד האחרון היה שונה מאד. הפעם לטלפון מהמארגנים עניתי מקצה היבשת. מתאילנד הרחוקה, שם אחרי הניתוח הכרזתי לאט לאט לעולם שאני לא מתחפשת לכלום. אני אישה! אני יכולה לגלם אלפי דמויות אבל אף אחת מהן לא תהיה בשבילי תחפושת.

נוצר חיבור מדהים עם מאיה בוסקילה והוקלט השיר "פרידום" של ג'ורג' מייקל, שהיה רעיון של החבר הכי טוב שלי ומתאר בצורה מדויקת את רחשי ליבי. הופענו יחד כשאני בבגד גוף צמוד שלא משאיר מקום לספק בדבר איזה ניתוח עברתי. וככה מעל הבמה הגדולה הודיתי לד"ר סופורן, האלוהים שלי שחילץ אותי מתוך הצלע של מי שהייתי קודם.

אחרי ההופעה הלכתי ביחד עם צוות צילום שצילם אותי לכתבה בערוץ הראשון אל המשאית הראשונה שמובילה את המצעד. כמו אז, רק שהפעם תמונה שלי התנוססה עליה ורקדתי כל הדרך אל המצעד הראשון שלי, הראשון אחרי כל קודמיו.

אז איך אפשר באמת להתעלות על החוויה הזאת? איך אפשר שכל הזוהר הזה יהיה אפילו יותר נוצץ? "לא כל הנוצץ זהב", כי אם אני רוצה להוריד את המסכות ולהיות פשוט אני הגיע הזמן לתת למשאיות לעבור, למי שצריכה תחפושת כזו או אחרת להביע את עצמה להופיע ולי פשוט לצעוד. עם החבר הכי טוב שלי, עם החברה מהתיכון, עם כל הידידים מכל התקופות השונות שתמיד גאים בי, משאית או לא. אולי אפילו משפחה… מי יודע. כבר ראיתי את חלקם בין ההמון מעל לבמה.

כל החוויות מכל השנים מתרכזות לרגע אחד פשוט אחד, עוצמתי הרבה יותר מהכל כשרק מילה אחת יכולה לתאר אותו : "גאווה"