האם ההומואים יסכימו (הפעם) ללמוד מהפמיניסטיות?

כהומו פמיניסט, לא אחת נחמץ ליבי לראות דפוסי התנהגות הומואיים, שהם שעתוק כמעט מדויק של נורמות פטריארכליות פוגעניות, שהמהפכה הפמיניסטית יצאה כנגדן. ההומו הישראלי הממוצע של שנת 2017, אני טוען, לא למד כלום מהמהפכה הפמיניסטית. כמה חבל.

קחו, לדוגמה, את התובנה הפמיניסטית, שהפרעות האכילה שנערות ונשים רבות סובלות מהן, הן תולדה (בין השאר, לפחות) של התרבות הסקסיסטית שמודדת את ערכה של אישה (ואת יופיה) על בסיס רזונה. מה אנחנו, ההומואים, למדנו מתובנה זו? כלום, כך נראה. שיעור ההומואים עם הפרעות האכילה נמצא בסימן עליה, וגבוה באופן ברור (כך מלמדים המחקרים) מזה של גברים סטרייטים. מלבד הרעבה, הנורמות המעוותות של דימוי גוף רצוי (וסקסי) בתרבות ההומואית דוחפות המוני הומואים ישראלים לכלות שעות על גבי שעות בחדרי כושר (לעיתים עד לפציעה גופנית), לשתות שייקים מנפחי שריר, ולעיתים אף להזריק סטירואידים. ואם כבר בגוף ובמראה עסקינן: הנשים הפמיניסטיות יצאו כנגד נורמות שדוחפות להגדלת חזה? אנחנו נכניס שתלים שיגדילו לנו את שריר התאומים. ליידי, בתרבות הפטריארכלית, לא אמורה להגיד בת כמה היא? גם ויאז’ה בגריינדר לא!

עוד יותר מעציבות מהנורמות ההומואיות הדכאניות האלו, שקשה להטיל את האחריות לקיומן על מישהו מסוים (וסביר להניח שהן פשוט גלגול של נורמות סקסיסטיות), הן ההתנהגויות של גברים הומואים ספציפיים אצלנו בקהילה. כאלה שפוגעים בהומואים אחרים, ממש כפי שגברים פגעו (ועודם פוגעים) משך שנים ארוכות בנשים. התופעה של “שוגר דדיז”, שלפעמים משמעותה אינה אלא ניצול צעירים – אפילו קטינים – פשטה אצלנו בקהילה, והיא קשורה בין השאר לכך שהומואים מבוגרים מפצים על אבדן הנעורים (טראומה של ממש אצלנו הגייז) בכסף. הטרדות מיניות, אונס (כן, ברמה מסויימת של שכרות וסימום אדם אינו יכול לתת הסכמה חופשית), זנות, וסתם הטחת עלבונות ב”קולגות” לגריינדר – הפכו להיות כמעט דבר שבשגרה. אפילו את התרבות מעודדת הילודה אימצנו בשתי ידיים, מבלי להקשיב לעומק לנשים שסיפרו על המשמעות של חברה שמעריכה אותך רק על בסיס האמהות שלך, והדוגמאות עוד רבות.

למה אני כותב את כל הדברים המבאסים האלה? כי לאחרונה התבשרנו על כך שטיפול ה PrEP (נטילת כדור יומי להורדה דרסטית של הסיכוי להידבק ב- HIV) יהפוך בקרוב להיות זמין ומסובסד בכל קופות החולים בישראל, באופן רשמי וחוקי. ורבים מדברים על ההקבלה להמצאת הגלולה למניעת הריון בשנות השישים של המאה הקודמת. האנלוגיה הזו אכן במקום, והתקווה שלי היא – אלוהימה שבשמים – שאולי הפעם, רק הפעם, יסכימו ההומואיות לפתוח את האזניים שלהן, להסתכל אל ההיסטוריה הפמיניסטית, וללמוד.

חשוב להיות ערוכים לאפשרות של לחץ מצד פרטנרים מיניים על הומואים, שירצו להמשיך ולהשתמש בקונדום, לוותר על הקונדום. צריך למצוא כלים קהילתיים לעזור לגברים אלה לעמוד על שלהם, חרף הלחץ, ולהעצימם. מצד שני, אין סיבה להיות שיפוטיים כלפי אלה שיבחרו ליטול פרפ

כי בשנות השישים העליזות, עם ילדי הפרחים ועם השחרור המיני בחלקים מסויימים (מאוד) בארצות הברית, אכן היו כאלה שחשבו שהגלולה תביא את השחרור המיני, ואת השחרור בכלל לנשים. אבל המציאות – כרגיל – היתה מורכבת יותר.
מצד אחד, הגלולה נתנה לנשים שליטה על ההחלטות שלהן ועל הבריאות שלהן: במקום לבקש (שלא לומר להתחנן) מהגבר לשים קונדום, ולחשוש שהקונדום “ייעלם” באמצע (חוויות שגם הומואים “פסיביים” מכירים) – האישה יכלה לקחת אחריות, לא להיות תלויה בפרטנרים המיניים שלה, וליטול את הגלולה בעצמה. יתירה מכך, החשש מהתעברות לא רצויה, שליווה את יחסי המין שנים ארוכות, פחת באופן דרסטי עם כניסת הגלולה לשוק, ונשים רבות דיווחו של שחרור מדאגות שהגביר את יכולתן ליהנות מיחסי המין שלהן ואת תשוקתן. באופן דומה – הומואים רבים, שהחשש מהידבקות ב- HIV (לעיתים, יש לומר, חשש מועצם ולא רציונלי, שנשען על זכרון טראומתי מהתקופה שבה HIV היה שווה למוות) פגע באיכות ההנאה המינית שלהם, יוכלו עכשיו ליהנות יותר, ובכך יש, כמובן, שמחה גדולה.

אבל יש גם “אבל”. אחרי תקופת החגיגות על המצאת הגלולה, חלק מהנשים הבינו שיש לגלולה גם מחיר עבורן. חלקן גילו שהפעולה הפשוטה של נטילת כדור אחד ביום, אינה כה פשוטה. זו מטלה יומיומית נמשכת ולעיתים מעיקה. לפתע, האחריות למין בטוח עברה באופן בלעדי לכתפי האישה, ושיכחה לקחת כדור הובילה לאותו חשש ישן של כניסה להריון לא רצוי. נשים שלא נטלו גלולות, והמשיכו לדרוש מהפרטנרים המיניים שלהן לשים קונדום – הפכו להיות לא אטרקטיביות מבחינה מינית, וכך נוצר לחץ חברתי על כל הנשים ליטול גלולות. בנוסף, הגלולה העניקה הגנה מפני הריון – אך לא מפני מחלות מין. לבסוף, עם השנים נוסף ידע מחקרי על ההשפעות הבריאותיות השליליות של נטילת גלולות לאורך זמן. רוב התובנות הללו רלוונטיות גם לגבי PrEP, בצורה זו או אחרת. הומואים בניו יורק ובסן פרנסיסקו כבר מדווחים על הקושי למצוא זיון אם אתה מתעקש על קונדום; ישנו חשש לעליה בהדבקות במחלות מין אחרות, כגון עגבת וקלמידיה; ונטילה יומיומית של כדור טרובדה (או אמטריביר הגנרי) עשויה להיות מטלה לא פשוטה, למרות שזה נשמע כמו דבר של מה בכך. יש לכדור גם תופעות לוואי (אף כי מחקרים עד כה מלמדים שהן ככל הנראה שוליות).

חשוב להבהיר: אני תומך בהכללת טיפול ה- PrEP בישראל. הוועד למלחמה באיידס, הארגון שאני עומד כיום כראשו, היה אחד הגורמים ש”דחפו” את הנושא בצורה הכי נמרצת, ואני שמח על ההתקדמות שלנו בתחום. הטיפול צריך להיכנס לסל התרופות, ביחס לאוכלוסיות בסיכון גבוה להידבקות ב- HIV, וגייז ללא ספק משתייכים לאחת מהקבוצות האלה (כך מלמדים הנתונים האפידמיולוגיים החד-משמעיים בישראל). יש לטיפול פוטנציאל של ממש להוריד את שיעור ההדבקות החדשות ב- HIV. על זה – מבחינתי – אין עוררין. אבל בואו נתכונן מראש, באופן מפוכח, גם לרגע שאחרי האופוריה הקהילתית, אתם יודעים – הרגע אחרי שפגה ההשפעה, ומגיע הדאון.

בואו נדבר על סקס באופן פתוח, מכבד, רב-תרבותי, לא שיפוטי, דיאלוגי ומכיל. בואו נדבר באופן גילוי על HIV ועל עגבת, על ויאגרה ופופרס, על כמסקס, על תחושות קשות של ריקנות שיש לרבים מאיתנו חרף (ואולי בגלל) הקפיצה ממיטה למיטה ומאורגיה לאורגיה. בואו נדבר על אהבה ועל רגש, על תשוקה, על הפחד מלהיות לבד, להתבגר, להזדקן, להתקמט, לגדל כרס

בואו נהיה רציונליים, ונבין שלא כל הומו בישראל צריך להפסיק לשים קונדום ולעבור לפרפ. יש כאלה שזה יתאים להם ולאורח החיים שלהם ויש כאלה שלא. חשוב להיות ערוכים לאפשרות של לחץ מצד פרטנרים מיניים על הומואים, שירצו להמשיך ולהשתמש בקונדום, לוותר על הקונדום. צריך למצוא כלים קהילתיים לעזור לגברים אלה לעמוד על שלהם, חרף הלחץ, ולהעצימם. מצד שני, אין סיבה להיות שיפוטיים כלפי אלה שיבחרו ליטול פרפ; גם זו בחירה אחראית. אבל אז האחריות צריכה להיות גם לבדיקות תקופתיות, כדי לא להידבק ולהפיץ מחלות מין אחרות, ואף חשוב מכך – לא לפתח חלילה עמידות לטרובדה (עקב “זגזוג” בנטילת כדור הפרפ), ולהפיץ וירוס עמיד בקהילה. ואולי הכי חשוב: בואו נדבר על זה. בואו נדבר על סקס באופן פתוח, מכבד, רב-תרבותי, לא שיפוטי, דיאלוגי ומכיל. בתוך הקהילה, ועם הפרטנרים שלנו לחיי המין. בואו נדבר באופן גילוי על HIV ועל עגבת, על ויאגרה ופופרס, על כמסקס, על תחושות קשות של ריקנות שיש לרבים מאיתנו חרף (ואולי בגלל) הקפיצה ממיטה למיטה ומאורגיה לאורגיה. בואו נדבר על אהבה ועל רגש, על תשוקה, על הפחד מלהיות לבד, להתבגר, להזדקן, להתקמט, לגדל כרס. כי הנשים הפמיניסטיות כבר לימדו אותנו, שאם לא נלמד להיות רגישים וקשובים זה לזה, כל הכדורים שבעולם לא יהפכו אותנו למאושרים.

הקהילה הלהט”בית כוללת המוני א/נשים מקסימים, וחלק מהנורמות התרבותיות שלה הן נהדרות (כולל הפתיחות המינית של רבים מאיתנו). אבל כמו בכל חברה ובכל תרבות – גם לנו יש נורמות בעייתיות בקהילה, וכדאי גם לנו – כמו לכולם – ללמוד מהניסיון של אחרים. עם כניסת טיפול ה- PrEP לשוק עומד בפנינו, בעיקר בפני ההומואים שבינינו, אתגר חדש. בואו נתמודד איתו בצורה אחראית. בואו נדבר על זה.

הכותב ד”ר לבנת הוא מנכ”ל הוועד למלחמה באיידס