Pixabay | cc0
מועתסם הזהיר את נטלי שלא תיגע בפלפלים בלי כפפות, אבל לנטלי לא היה אכפת. להיפך, היא צחקה, דווקא מתאים לה ידי אש, שידעו לא להתעסק איתה. היא דמיינה את עצמה הולכת על רחוב צמח-דוד, ואיך כל נהגי המוניות, וכל הלקוחות וכל העובדים הזרים נזהרים ממנה, שלא תשרוף אותם עם הידיים. את הפלפלים חתכה קודם כל לחצאים, אחר-כך קילפה מתוכם את השלייה הלבנה, ואת הזרעים שלא נשטפו מעצמם במים הורידה עם האצבעות. בקצב העבודה חשבה פתאום על דרקון או אולי דרקונית. איך מבדילים? גם לדרקוניות יש שפם?
בדרך הביתה, ממערב למזרח, מהויטרינה של העיר לחדר מאחורה איפה ששוטפי הכלים האריתראים הולכים לישון, אף נהג מונית לא נרתע ממנה. להיפך, היא זו שהלכה דרך כל סמטה צדדית אפשרית, שלא לפגוש מישהו מפעם, שלא יצעקו לה משהו, שלא יסתכלו עליה בכלל. הידיים שלה מתחילות לעקצץ, אבל היא לא ממש שמה לב. כלומר, היא מרגישה את זה, אבל זה לא באמת משהו שקורה לה. זה הגוף שלה החלש, הסובל, האנושי. נטלי חזקה יותר מהגוף שלה. היא יכולה להיכנס ולצאת. היא יכולה לעשות לה גוף חדש. כשהיא עולה במדרגות לבניין העקצוץ כבר מתחיל להתגבר. מגע במעקה החלוד הוא כמו דקירה. נגיעה בידית הדלת היא כמו כוויה. היא הולכת מיד למטבח ושוטפת את הידיים במים קרים. זהו, העקצוץ עבר. הכל בסדר. אפשר לפתוח את הספה ולשכב עליה לקרוא קצת. נטלי קוראת עכשיו ספר של וירג’יניה וולף. היה לה קצת קשה לעקוב בהתחלה, אבל היא אוהבת לומר את זה: נטלי קוראת וירג’יניה וולף. אתם לא מאמינים? היא מתחילה שוב מהעמוד הראשון. היא תקנה את הפרחים בעצמה. היא מרגישה שהפעם כבר תצליח להתקדם עד לעמוד השני בלי להירדם, אבל העקצוץ מתחיל מחדש. אז היא קמה שוב ושוטפת את הידיים, הפעם עם המון מים ויותר ביסודיות, משפשפת את החריצים בין האצבעות. חמש דקות שלמות. זהו. העקצוץ עבר ולא יחזור. היא תקנה את הפרחים בעצמה. מה תעשה עם הפרחים? מי יראה אותם?
שוב הידיים שורפות. היא כבר לא תצליח לקרוא הלילה. גם לא לישון. אז שתצא החוצה ותסתובב קצת. האוויר בחוץ ירגיע אותה. המוח שלה עסוק בתחושת השריפה והרגליים שלה הולכות מעצמן. זה קטן עלייך, נטלי. מה, את תבכי עכשיו בגלל קצת פלפלים חריפים? כשהרגליים מחליטות לאן ללכת הן חוזרות לכל המקומות שאליהם נטלי כבר לא הולכת יותר. מכוניות מאטות כשהן עוברות לידה. גברים צועקים לה כל מיני דברים, אבל היא לא שומעת. נטשה שהיתה פעם החברה הכי טובה שלה מסובבת את הראש כדי לא לומר לה שלום. לנטלי זה לא משנה. היא נטלי חדשה עם גוף חדש. היא יכולה להיכנס ולצאת, ועכשיו היא בוחרת לצאת. היא מרחפת מלמעלה. היא דרקונית בשמי העיר. היא יורקת אש על הגגות וכולם בורחים ממנה, אבל לה לא אכפת, כי שם למעלה האוויר הכי קר ונעים שיש. היא לא רואה את הנרקומנים עם הפצעים הפתוחים ברגליים שוכבים על המדרכה. היא לא שומעת נערים באוטו של אבא שלהם שצועקים לה יא קוקסינלית ואז צוחקים ונוסעים. היא בכלל לא שם. אבל אז בשמיים היא פוגשת דרקון אחר והיא חייבת להסביר לו שזה שיש לה שפם בכלל לא אומר כלום.
היא מרחפת מלמעלה. היא דרקונית בשמי העיר. היא יורקת אש על הגגות וכולם בורחים ממנה, אבל לה לא אכפת, כי שם למעלה האוויר הכי קר ונעים שיש. היא לא רואה את הנרקומנים עם הפצעים הפתוחים ברגליים שוכבים על המדרכה. היא לא שומעת נערים באוטו של אבא שלהם שצועקים לה יא קוקסינלית ואז צוחקים ונוסעים. היא בכלל לא שם
הידיים שלה בוערות. היא מטושטשת מרוב כאב. היא רצה הביתה. היא מוציאה את כל מה שיש במזווה ובמקרר. היא מכסה את הידיים בקמח. היא סוחטת עליהן לימון. היא מפזרת עליהן אבקת אפייה. היא טובלת אותן בשמנת חמוצה. היא מורחת אותן בשמן. היא תוקעת אותן בפריזר. היא שמה אותן בקערת מי קרח. כלום לא עוזר. אפילו בתוך המים הקרים השריפה מתחילה מחדש תוך כמה שניות, כאילו הידיים שלה מרעילות אותם, כאילו שיוצאת ממנה אבקת שריפה. היא מרגישה שהיא עומדת להתעלף. היא מתקשרת בידיים רטובות לבן-אדם היחיד שעוד אפשר להתקשר אליו. היא אומרת: תעזרי לי, בבקשה. חברה קרובה היתה עונה מיד. נטשה חושבת רגע ואז אומרת: אני באה.
לנטשה יש גוף גדול ועגול. היא יורדת אל נטלי אל הרצפה ואומרת תראי לי את הידיים. היא מחפשת משהו בטלפון ושואלת: ניסית לימון? ניסית קמח? ניסית סודה לשתייה? ניסית חלב? ניסית שמן? נטלי מהנהנת ובוכה. נטשה מסתכלת שוב בטלפון. את צריכה מים חמים, היא אומרת לנטלי. היא פותחת את הברז השמאלי עד הסוף ושמה את הידיים של נטלי מתחת לזרם הרותח. נטלי צורחת ועפה לאחור. די, נטשה אומרת. את חייבת. זה יכאב עכשיו ויעבור אחר-כך. נטלי מסכימה לדקה מתחת למים חמימים. אחר-כך נטשה מושחת את נטלי בשמן ומעסה את הידיים שלה בתנועות מעגליות. אחרי זה מים קרים, ואז שוב מים חמים, ושוב שמן, ושוב עיסוי, וככה חוזר חלילה, שבע פעמים. בסוף נטשה משכיבה את נטלי בספה ומכסה אותה בשמיכת פיקה. הידיים של נטלי עוד שורפות, אבל היא כל-כך מותשת מהכאב שהיא נרדמת מיד.
כשנטלי מתעוררת אחרי כמה שעות נטשה נמצאת עדיין לצידה. יושבת על כורסא ומלטפת לה את הראש. מרגישה יותר טוב? כן, היא מרגישה יותר טוב. יאללה, אומרת נטשה, את צריכה להתלבש לעבודה. נטלי ממלמלת, אני עובדת במסעדה עכשיו. טוב מאוד, נטשה עונה, והיא מלטפת לנטלי את הראש. יאללה, תתלבשי, היא אומרת שוב, שגם אני אוֹכל לישון. כשנטלי חוזרת מהמסעדה בערב, נטשה כבר לא שם. יצאה לעבודה. במרכז המיטה של נטלי יש שקע עגול וגדול בצורת נטשה, והוא עדיין חם.
לקריאת סיפורים נוספים של ארז וסילבסקי הכנסו לבלוג
