שלומות, מה נשמע? זאת שוב אלי והפעם באמת רציתי לשנות כיוון ולא להיות ממורמרת. חשבתי לעצמי “מה יעזור לי להיות לשם שינוי עליזה?” והתשובה כמובן הייתה סרט גאה, כי מזמן לא דברנו על הנושא! (לכל המוגבלים סרקסטית תדמיינו שאני מחזיקה שלט שאומר “ציניות”).
את הסרט “דיוקן של נערה עולה באש” (צרפת 2019, בימוי: סלין סיאמה) רציתי לראות כבר כמה זמן כי בכל זאת הסרט מדבר על הנושאים האהובים עליי; דיכאון, התאבדות, הריון לא מתוכנן, אהבה אסורה וגורל טרגי. נכון נשמע עליז? גם אני חושבת. עם זאת, לצערי, כבר ברגע שנכנסתי לאולם הקולנוע עם חברתי העונה לכינוי “קרוקס” התחיל אותו מופע המירמור המוכר.
עוד לפני שהסרט התחיל הגורל הטרגי שלי הכה בי. נכנסנו לשורה שלנו וחיפשנו את המקומות שלנו, יש לציין שהאולם היה כמעט ריק, כמעט, למעט זוג שהחליט לשבת דווקא במקומות שלנו. אותי חינכו לדבר בכבוד ונימוס ובעיקר לאנשים המבוגרים ממני, על כן שאלתי בעדינות “היי יש מצב אתם יושבים במקומות שלנו?”, בתגובה זכיתי למגוון של צעקות: “אני לא מאמינה, האולם ריק ואתן צעירות, אתן לא יכולות להתגמש?!” צווחה הגברת, “אם אתן הולכות לשבת כאן אז אנחנו עוברים שורה כי אנחנו רוצים מרווח!”, הכריז הגבר באיום (וואו אתם עוברים שורה?! לא נזכה לשבת ליד שני קרני השמש שאתם?! בכי!). ניסינו להסביר שאנחנו בסך הכל רוצות לשבת במקומות שלנו ואין לזה שום קשר לגיל, אך לצערי הזוג לא וויתר והמשיך לצעוק עלינו בעודם עוברים לשורה מאחורינו. כל הסיפור הזה נראה לא רלוונטי אבל אני מבטיחה שיש לו פואנטה.
לאחר המקרה הזה הסרט התחיל וכל תקוותי הייתה שהוא ישכיח ממני את האירוע.
הסרט נפתח בסצנת הווה בה הדמות הראשית שלנו מריאן (נעמי מרלן), ציירת צעירה, מעבירה שיעור ציור. בעקבות דיוקן שאחת מתלמידותיה הוציאה מהמחסן, מריאן חוזרת אל אירועי העבר שהובילו לדיוקן זה – מריאן נשכרת על ידי אם לצייר את ביתה לקראת חתונתה. הקאץ’ הוא שאותה בת מסרבת לחתונה ולכן גם מסרבת שיציירו אותה. מריאן נאלצת להתחזות לבת הלוויה שלה ולצייר את הבת-אלואיז (אדל האנל) בסתר. מריאן מגלה שאלואיז הוצאה מהמנזר בו גרה על מנת להתחתן עם הארוס לשעבר של אחותה שהתאבדה. אנחנו גם מגלים שאביה של מריאן צייר את אימה של אלואיז לפני חתונתה. זה בערך כל הרקע שאנחנו מקבלים על הדמויות, דבר שבהחלט מקשה על החיבור של הצופה איתן.
הסרט עצמו נראה כאילו נכתב בשביל סטודנטים לקולנוע שאוהבים לראות סרטים מלנכולים ועמוקים על כוס יין זול וגבינה מהסופר הקרוב. הוא גדוש במשפטים “עמוקים” ומדכאים על גורל ואהבה וייתכן שאותם משפטים היו בולטים יותר ואף מעוררים מחשבה אם הם לא היו מגיעים אחד אחרי השני ובכמויות מסחריות. גם לי וגם לקרוקס לקח בערך חצי שעה להכנס באמת לסרט, את החצי שעה הראשונה אני בקושי זוכרת, אך למעשה לא ציפיתי למשהו אחר כי ככה אני מרגישה בדרך כלל בסרטים צרפתיים שהקצב שלהם לרוב איטי יותר. עדיין, ההתחלה הייתה מבטיחה, המשחק המינימליסטי של מרלן והאנל היה נראה מציאותי למדי, מבטים קטנים, ניצוצות ראשונים של תשוקה ועם זאת איפוק רב, בלי הגזמה. דבר שהערכתי ללא ספק.
ועם זאת, כאשר סרט מדגיש מוטיב מסוים אנו מצפים להרגיש אותו בכל מובן בסרט. למה אני מתכוונת? שמחה ששאלתם. המוטיב העיקרי בסרט, (שאני בטוחה שאותם סטודנטים לקולנוע שמו לב אליו מיד), הוא אש ומים. זה בא לידי ביטוי בכל אמצעי בסרט, בתלבושות – מריאן תמיד לובשת בגדים בצבעים חמים ואילו אלואיז בגדים בצבעים קרים. בלוקיישן – הבית ממוקם על חוף הים ובתוכו תמיד יש אש בוערת. כל סקלת הצבעים בסרט ניגודית עם צבעים קרים וחמים מתנגשים זה בזה. אפילו השם של הסרט. זה גורם לצופה לצפות שגם מערכת היחסים של הדמויות תכנס לאותו המוטיב. ואכן הסרט מתחיל במערכת יחסים קרירה בין מריאן לאלואיז, כשהן מטיילות על החוף ומדברות על נושאים מדכדכים. לאט לאט היחסים ביניהן מתחממים אבל, וכן כמובן שיש אבל, מוטיב האש מעולם לא מגיע. מריאן מנגנת לאלואיז יצירה על בוא הסערה כמעין רמז לצופה שגם בסרט הולכת לבוא סערה, אבל אותה “סערה” הרגישה יותר כמו משב הרוח קליל שאפילו בארץ לא היו מחשיבים אותו למזג אוויר חורפי. אותם ניצוצות של תשוקה מעולם לא הפכו לאש.
אולי המוטיב היה עובד טוב יותר אם היו בונים את הדמויות מנוגדות זו לזו. בפועל מה שקבלנו זה שתי נשים מעט נכות רגשית שיודעות רק לדבר בסיסמאות מעורפלות, שתיהן עצורות ומופנמות. הטקסט והביצוע סתרו זה את זה לחלוטין. השחקניות אומרות משפטי אהבה וכאב מרגשים אך לא נתנו לנו קמצוץ מזה בהגשה שלהן. גם הנשיקה הראשונה שלהן הרגישה כמו שתי נערות צעירות שמחליטות להתנסות פעם ראשונה אחרי שהן שמעו את השיר I kissed a girl של קייטי פרי. אפילו כשהן רבות לא נראה שהן יותר מידי נרגשות והשיח, גם עם הדמעות, הרגיש קפוא למדי.
אל תצפו לסצנות מין בסרט הזה, כל מה שרואים זה אותן עירומות במיטה נראות כמו מלאכיות מעונות שיודעות שרגעי האושר האלו זמניים בלבד ועדיין לא הצלחנו להאמין להן שהן מאוהבות. להראות כאילו יצאתן מפרסומת לבושם לא מספיק כדי ליצור אמינות, זה פשוט היה נראה כמו סט דוגמניות מבוים למופת. אמא שלי ישר טענה שחוסר התשוקה בטח נובע מכך שהשחקניות אינן לסביות בעצמן. לכן אני מרגישה צורך לומר, על מרלן אינני יודעת אל האנל היא למעשה כן לסבית, יותר מזה, היא בת הזוג של הבמאית, לכן טענה זו לא רלוונטית. לפעמים פשוט אין כימיה בין שחקנים והבימוי לא מצליח להוציא את זה בכוח.
הסרט לא הצליח ליצור חיבור והזדהות לדמויות הראשיות אך מצאתי את עצמי מושקעת רגשית בחייה של המשרתת הצעירה והיחידה בבית – סופי. סופי נכנסת להיריון לא מתוכנן ומנסה בכל דרך אפשרית להפיל את התינוק לפני שיהיה מאוחר מדי. מצד אחד אותן סצנות של ניסיונות הפלה היו בערך החלקים היחידים עם טיפת הומור בהם ומצד שני הכי מרגשים, מעוררי הזדהות וכואבים בסרט. מריאן אף ציירה את ההפלה של סופי וזה היה הציור הכי משמעותי ואמיתי שהופיע. “יש דמויות שאת רואה מתקופה אחרת ואת יכולה לדמיין שהן בתקופה שלך ואתן נהיות חברות, זה לא קרה לי עם הדמויות הראשיות אבל לגמרי הייתי יכולה לדמיין את עצמי מתחברת למשרתת”, אמרה קרוקס ואני מסכימה. העובדה שהסיפור שלה עניין אותנו הרבה יותר וגרם לנו לשאול שאלות על איך היא הגיעה למצב הזה בכלל, מעידה על החולשות של הסרט.
אבל היו גם כמה בחירות אומנותיות מעניינות. במהלך כל הסרט לא היה פסקול. מוסיקה נוגנה רק על ידי הדמויות באירועים אמיתיים בהן היו. העדר הפסקול גרם לתחושה שאנחנו נמצאים ממש שם בתוך הבית במציאות ולא בסרט. שום דבר שינחה אותנו איך להרגיש ומה הטון של הסצנה, היינו צריכים להרגיש הכל יחד עם הדמויות. ההחלטה הזאת תאמה את מבנה הסצנות. הסרט הוא 120 דקות ובנוי מסצנות קצרות ואפילו באיזשהו מקום, קטועות. אני משערת שהמבנה הזה היה במטרה לגרום לצופה להרגיש כאילו הוא רואה תערוכת דיוקנים. כל סצנה, כמו ציור נוקשה, מתוחה ועצורה. אנחנו מקבלים רגעים קטנים, אמיתיים אבל אף פעם לא את התמונה המלאה. אנחנו רואים רק מה שהאומן רצה שנראה ואנחנו יודעים שמאחורי כל רגע כזה יש עוד סודות, עוד רגעים פרטיים, עוד סיפור גדול בהרבה שלא נועד לעיניים שלנו, רק רמז, לתת לנו הרגשה של כמעט ולקחת את זה מהר. אנחנו יודעים כבר מההתחלה את הסוף של הסיפור אך לעולם לא נדע את כל המרכיבים שלו. נותנים לנו להיכנס אבל מיד מרחיקים אותנו, סרט שבנוי כמו ציור, מלהקפיא זיכרון. הבעיה היא שסרט הוא לא ציור, הבנייה של הסצנות גרמה רק לשכחה מבחינתי. פה ושם היו סצנות שנחרטו לי בזיכרון ובכל זאת רוב הסצנות הרגישו כאילו ראיתי את הסרט במיצמוצים ורגעים שלמים הלכו לאיבוד. אם זו לא הייתה הכוונה של יוצרי הסרט אז כנראה פשוט מדובר בעריכה מאכזבת ולוקה בחסר.
הסצנה שנשארה איתי היא סצנה אחת לפני סצנת הסיום המיותרת בעליל. לא אומר מה היה בה בדיוק כי אף אחד (חוץ מאמא שלי) לא אוהב ספוילרים, אבל אני כן אגיד שבאותה סצנה הייתה קריצה לצופה. רגע קטנטן שניתן לפספס בקלות אבל שאומר הכל. רגע שסגר את כל הסרט בצורה הטובה ביותר. באותו הרגע קרוקס ואני פשוט חייכנו זו לזו, ואיזו דרך מושלמת לצאת מסרט, עם חיוך. ואז כמובן היו צריכים להוסיף סצנה ולהרוס. סצנת סיום שהייתה לא במקום ונועדה לסחוט מאיתנו עוד דמעות אך כשלה כי שוב, הרגש שם היה רק כמעט ולא לגמרי.
אסיים בדברים האלו – אנחנו לא צריכים הרבה, אין צורך במחווה רומנטית גדולה מהחיים ולא צריך משחק מוגזם, אבל צריך לתת לנו מספיק בשביל להאמין שהדמויות מאוהבות, וזה פשוט לא היה שם. הרגשתי יותר אש וסערה מהויכוח עם הזוג גונב המקומות ואם הסרט לא הצליח להשכיח ממני את אירועי היום, אם הוא לא שאב אותי מספיק כדי שאני אשתחרר מהמירמור והעצבים אז זה לא מספיק טוב בשבילי (רואים אמרתי לכם שלסיפור יש פואנטה).
לסרט היו נקודות יפות, אמיתיות, כנות, מצחיקות וכואבות אבל מעטות, לא היה די בהן בשביל להחזיק את הסרט. אם אתם אנשים שפחות מתחברים לסרטים איטיים שדורשים הרבה ריכוז וסבלנות אני חושבת שאתם יכולים לדלג על האחד הזה, אבל אם אתם אנשים שאוהבים סוג כזה של קולנוע, בעיקר עם יין וגבינה, אז שווה לבדוק את הסרט, אולי אתם תתחברו יותר ממני. בכל זאת הסרט קיבל כמה פרסים ומחמאות. זו רק הדעה שלי.
כאשר יצאנו מהסרט שאלתי את קרוקס מה היא חשבה עליו. התשובה שלה “סרט סך הכל די טוב ומאוד פלצני” ועם המשפט הזה אני אעזוב אתכם.
