דליה ובעלה איציק חיו חיי משפחה שקטים ושלווים. זוג צעירים משני עולמות שונים, שחברו יחד כדי לבנות לעצמם בית ולהקים משפחה.
“תפיסתנו הייתה תמיד שהיעד החשוב ביותר הוא לשמור על הבית”, מספרת דליה, “לקחתי על עצמי את תפקיד האם והרעיה בכל נשמתי ובעלי מצידו התחייב לפרנס. היו כמובן עליות ומורדות, התחלנו ובנינו לאורך שנים את הבית, הבאנו לעולם ארבעה בנים ונלחמנו בעשר אצבעות ללא ציפיות וטענות”.
המקרה המשמעותי הראשון שאתגר את התפיסה ששלמות המשפחה מעל הכל, התרחש כשבנם גלעד היה בן 17.
“יום אחד הוא ירד מהחדר מאופר כמו אביב גפן”, נזכרת דליה, “במדרגות הוא פגש את אבא שלו שביקש ממנו שיחזור ויוריד את האיפור. גלעד החליט שהוא לא מוריד את האיפור ואיציק מאוד כעס על כך וצעק לעברו: ‘לך תסתכל על עצמך במראה, אתה נראה כמו זונה בתחנה מרכזית’. באותו הרגע גלעד לקח תיק וברח”.
דליה ואיציק היו בטוחים שמדובר במרד של גיל ההתבגרות ושגלעד יחזור במהרה. לאחר שגלעד לא חזר, החלו לחפש אחריו. הם גילו שהוא נמצא אצל חבר מהלימודים והחליטו לתת לו כמה ימים להירגע ולחזור. לאחר שלושה שבועות אצל החבר, עבר גלעד לבית השנטי (בית לנוער בסכנה וחסר קורת גג) בתל אביב.
“כל הניסיונות שלי לדבר עם גלעד נפלו על אוזניים ערלות”, מספרת דליה, “הוא לא רצה לשתף ולדבר בכלל, ונוצר נתק מוחלט עם האבא. הבנתי שאני חייבת לשמור איתו על קשר כי בכל זאת זה הבן שלי”.
דליה וגלעד נפגשו פעם בשבוע בתל אביב באזור הים, מאחר שגלעד סירב שאמו תגיע לבית השנטי. וכן, בכל שבת דאגה למפגש בינו לבין שלושת אחיו. “בדיעבד זה היה המסר שלי לילדיי – לא נוטשים אף אחד מבני המשפחה. הדבר היחיד שידעתי זה שאני צריכה לשמור על קשר רציף עם הילד, זו חובתו של כל הורה לילדיו מרגע יצירתם ועד יום מותנו”.
איזו אמא את? איך לא ראית?
במשך כל החודשים בהם שהה בבית השאנטי, גלעד לא סיפר לאימו דבר על נטייתו המינית. כשניסתה לברר מדוע עזב את הבית, תמיד השיב שהוא כועס על אביו.
“יום אחד הוא אמר לי: אמא אני צריך לדבר איתך”, מספרת דליה, “חשבתי שהוא הסתבך עם כסף או סמים או שהוא נכנס לאיזו שהיא כת. לא ידעתי מה לחשוב. הכל עלה בדעתי מלבד הנושא של המיניות”.
דליה וגלעד ישבו בבית קפה, ואז אמר לה גלעד: ‘אמא, אני הומו’.
“באותו רגע נגולה אבן מליבי”, מספרת דליה, “המשפט הראשון שאמרתי לו זה ‘זה הכל? זה כל הסיפור? גלעד אתה ילד שלי, אני אוהבת אותך ושום דבר לא משנה’. הוא הסתכל עליי ואמר לי: ‘אמא את יודעת? הדבר היחיד שיכולתי לבטוח בו, זו את”. וככה הילד שלי יצא מהארון”.
לא הרגשת שום קושי עם הגילוי?
“הקושי התחיל כשנפרדתי ממנו ועליתי לאוטובוס. שם התחלתי להבין מה בעצם הילד שלי אמר לי. התחלתי לבכות בגלל רגשי אשמה, חשבתי לעצמי ריבונו של עולם איזו אמא את? איך לא ראית? לכי תדעי איזה סבל הוא עבר ולא ראית, וזה קרע אותי. הייתה לי תחושה של כישלון במלוא מובן המילה”
איך סיפרת למשפחה?
“כשחזרתי הביתה, בעלי ראה אותי בוכה ולא שאל אפילו למה. לא העזתי לחשוב בכלל איך אני מספרת לו את זה. לא ידעתי מה תהיה התגובה שלו. הראשון שסיפרתי לו היה בני הבכור איתי, שאז היה חייל בן 20. אמרתי לו שאני לא יודעת מה לעשות עם אבא, והוא אמר את זה תשאירי לי. איתי יצא עם איציק וסיפר לו את הכל, וכשהם חזרו הביתה איציק הסתכל עליי במבט מאשים. כאילו הכל באשמתי”
חשבתי לעצמי ריבונו של עולם איזו אמא את? איך לא ראית? לכי תדעי איזה סבל הוא עבר ולא ראית, וזה קרע אותי. הייתה לי תחושה של כישלון במלוא מובן המילה
כיצד התמודדת עם תגובות הסביבה?
“היציאה מהארון של גלעד הפכה לשיחת היום ביישוב. הייתי שומעת לחישות מאחורי הגב ודיבורים. כשמישהו היה אומר מילה בישוב, הייתי מסתובבת ואומרת ‘תקשיב, במקום לדבר מאחורי הגב, תשאל אותי’. גדלתי עם הורים גרושים ומגיל צעיר לא היה לי קשר עם אבי. אני יודעת מה זה לגדול כשאחד מההורים שלך – נוטש, אבא שלי נטש, ומכאן ברור לי שאני לא. היה ברור לי שעל הילדים שלי אני לא מוותרת. היה חשוב לי שההיסטוריה לא תחזור על עצמה. אני יודעת מה אבא שלי הפסיד והאמנתי שאיציק אבא טוב יותר ושהזמן והעקשנות הובילו לכך שאעשה הכול כדי שלילד שלי כן תהיה דמות אב גם אם זה מצריך ממני יותר כוחות ולכן הייתי אומרת לכל אותם אנשים שדיברו שזה מה שיש, וכשלא היו לי תשובות עבורם, הייתי בודקת וחוזרת אליהם עם תשובות. באותו זמן גם סיפרתי לכל המשפחה המורחבת. היה להם קשה אך אמרתי להם דבר מאוד ברור: “מי שלא מקבל את הילד שלי כמו שהוא, לא יכול להיות קרוב למשפחה שלי”.
את הילד שלי אני לא יכולה להחליף, אבל בעל כן
נקודת המפנה ביחסים של דליה ואיציק החלה כאשר איציק הפנה גב לבן, מהרגע שעזב את הבית. כל הניסיונות של דליה לדבר על לבו ליצור קשר עם גלעד עלו בתוהו.
“הרגשתי אכזבה שהביאה לכעס נוראי, כאילו הופר חוזה ביני לבינו”, מסבירה דליה, “מעולם לא חשבתי שאב ילדי יהיה מסוגל לעולל דבר דומה, מה שהביא לתחושות אשמה על בחירת אב לילדי. הבנתי שאני חייבת לעמוד מול המציאות ולהוכיח לילד שלי שלא אוותר ושלא אבגוד בו כאם.
בכל התקופה הזו אמרתי לאיציק, אפילו שגלעד לא רוצה לראות אותך, תלך, תכתוב לו מכתב. אפילו שהוא ידחה אותך, העיקר שיראה שאתה לא מוותר עליו ושאתה אבא שלו. איציק סירב ותמיד אמר לי: “אני צריך ללכת אליו? שהוא יבוא”. באחת הנסיעות שלנו ברכב ראינו את גלעד חוצה מולנו את הכביש ואז איציק צפצף והבהב באור ואיך שגלעד רואה אותו, הוא נותן ריצה ובורח. רצתי אחריו. הוא אמר לי: ‘אני לא רוצה לראות אותו. לא מעניין אותי. בשבילי הוא מת”.
מה המשפט זה גורם לך להרגיש?
“כשאני מבינה את המקום אליו הגענו, אני מבהירה לו: או שאתה איתנו או שתעזוב, את הילד שלי אני לא יכולה להחליף, אבל בעל –כן. והמשפט הזה גורם לו למפנה, מכיוון שהוא מבין שאם הוא ימשיך כך, הוא יפסיד לא רק את בנו, אלא משפחה שלמה ובעצם את כל עולמו”.
איציק נפגש עם חבר מושב שיצא מהארון, ובהמשך מצטרף אל דליה למפגשים של ארגון תהל”ה.
“שם הוא הבין שהוא חייב להתעלות על עצמו”, היא מספרת, “לאט לאט הוא נפגש עם גלעד והיחסים ביניהם השתפרו. היום בעלי מבין שגלעד לא בחר, כך הוא נולד. היום הוא אבא גאה מאוד ואני גאה בו ובבניי. בחג סוכות ארתור בן זוגו של גלעד ביקש ממנו להינשא לו. וזה מאוד מרגש את כולנו”.
היום את מצליחה להבין את התנהגותו של בעלך?
“צריך להבין שגם הורה שאומר את הדברים הכי קשים, ונראה שהוא הכי לא מקבל, לא מעוניין לאבד את הילד שלו. הוא צריך לקבל את המקום בו הוא יכול להתאבל, לעבד ולקבל כהורה וזה תהליך שמצריך זמן. אנחנו גדלים בתרבות שבה יש לגברים אגו. ההתמודדות עם מציאות שבה הבן שלך הומו – זה קשה. לכן חשוב שלא לשפוט. אף אחד לא יודע מה באמת ירגיש וכיצד יתמודד אל מול הגילוי… כי מה אנחנו רוצים בתכלס? שיהיה לכם טוב. ככה חונכנו ואנחנו מעבירים את זה הלאה ומקווים שיהיה לכם יותר טוב ממה שהיה לנו. אף הורה לא רוצה לאבד את ילדו. פשוט בתוך תוכו הוא באבל, וזה מקום שצריך להבין”.
את מרגישה היום שהשלמת לחלוטין עם אורח חייו של בנך?
“יש לי בן מדהים שאני גאה בו תרתי משמע, אבל גם היום אחרי 17 שנה, אני לא אגיד לך שאין רגעים שקשה לי. יש ועוד איך ואני מאפשרת את זה לעצמי. אחיו של גלעד נשואים עם ילדים ולפעמים באמת עולות לי מחשבות האם גלעד יתחתן והאם יהיו לו ילדים. לפעמים אני קצת בוכה וזה בסדר. אנחנו לא צריכים להיות הורים מושלמים ולדעת הכל על הילדים שלנו, אבל אנחנו כן צריכים להיות שם כשהם משתפים אותנו ורוצים עזרה. הורים חושבים שאם הילדים שלהם מתחתנים עם בחורה אז הכל וורוד. לא הכל וורוד. גם כשהם “נורמאלים” לא בטוח שהכול מושלם. מי אמר שהזוגיות תחזיק ושהכל ילך חלק? הכי חשוב שיהיו מאושרים ושיהיה להם טוב”.
כי מה אנחנו רוצים בתכלס? שיהיה לכם טוב. ככה חונכנו ואנחנו מעבירים את זה הלאה ומקווים שיהיה לכם יותר טוב ממה שהיה לנו. אף הורה לא רוצה לאבד את ילדו. פשוט בתוך תוכו הוא באבל, וזה מקום שצריך להבין
כיום דליה היא מנחת הורים בעלת קליניקה פרטית בישוב “חרוצים”, היא מתמחה בעיקר בסיוע להורים לילדים להטב”ים. במקביל היא פעילה בעמותת תהל”ה ומרצה ברחבי הארץ בפני תלמידים והורים.
“אני אומרת להורים לא להישאר עם זה לבד. תתייעצו, תבואו לתהל”ה, תדברו איתי. אם קשה לכם להגיע למפגשים, ואני מבינה את זה ולא שופטת אף אחד, אתם יכולים להתקשר בצורה אנונימית ולקבל עצות. יש הרבה הורים שמקבלים את הילד ולא מדברים על זה בחוץ. אני אומרת להם: זה התפקיד שלנו, ההורים, לדאוג שלילדים שלנו יהיה פה טוב יותר. אני לא מבקשת מהם שיתלו דגלים של הקהילה ברחובות העיר, ממש לא. אני לא מאמינה בזה. אני מאמינה בעבודה בשטח. שאותם הורים יבואו ויזעקו את זה בכל מקום, יעזרו לעצמם, לילדים שלהם ולהורים אחרים”.
מה ניתן ללמוד מהמקרה שלכם?
“ילדינו ראו כאב, שברים ומשחקי אגו, אבל גם ניסיונות למצוא פתרונות תוך עליות ומורדות, התמודדות מול תפיסות החברה ובעיקר מהי ערבות שאין בה פשרות. בעלי הבין כמה דעות קדומות ובורות יכולים לפרק בנייה של שנים ואני למדתי שהעבר שלי כילדה הפך לכוח ההנעה והאמונה שאפשר וחייבים ללמוד ומכאן ליצור משהו אחר. אני גאה בכל ילד שלי בנפרד וכולם ביחד כי שום דבר לא יפריד ביניהם ובעיקר גאה שיכולתי להילחם ויחד עם זאת לשמור על אישי כי הבנתי שלא ידע כיצד להתמודד והיום הוא אבא גאה – תרתי משמע”.
