כשמנסים לחשוב על גבריות כדאי לנסות לחשוב על המקומות בהם אפשר לקבל השראה מאנשים ודימויים, על המקומות בהם הגבריות שמציגים לנו במדיה הפופולרית היא פחות אלימה, אולי אף שקטה ורגועה יותר. הצורך במחשבה פחות קטגורית ויותר מורכבת נועד לענות על השאלות הכי בסיסיות שלנו בהקשר המגדרי-חברתי שלנו, ה’למה’ שחוזר על עצמו שוב ושוב. למה אנחנו רואים את מה שאנחנו רואים על המסך? תחת ההקשר הזה אני מעוניין לחשוב על מייקל אלרוי שהשתתף ב’האח הגדול’ במשך חודשיים, ואני רוצה לנסות להתייחס אליו בצורה מורכבת ואף אוהדת יותר מאיך שהתייחסו אליו במרחבים להט”ביים שונים.
כדי להתחיל דיון כזה צריך לשאול מה אני מוצא במייקל? איפה אני יכול לשאוב השראה מהגבריות שלו? ממנו עצמו או מה’דימוי’ שהוא הופך להיות דרך המדיה השונה. לצורך הדיון אני גם נאלץ כמעט לנתק את העובדה שמדובר בבן אדם ובמקרים מסוימים אף להבין ש’הדימוי’ שלו בהכרח מתנגד למציאות שהוא חווה כבן אדם, שכן לעיתים אף אם הוא לא חושב בצורה מסוימת, הדימוי שלו עובר אצל אנשים אחרת.
באופן כללי הוא עבר מסך בצורה מאוד נעימה, ללא משוא פנים וחשוב לא פחות – לא היה מדובר בגבריות אלימה או מקטינה. אמשיך ואטען שהרושם שהתקבל שהוא אדם שקט לא פגע בו כלל וכלל, גם אם זאת הייתה כוונת עריכה או לא. קשה להגיד שלהיות שקט מוכר כשמדובר במדיה תקשורתית אבל מבחינת הגבריות שהוצגה על המסך, מדובר בחבילה נאה ביותר. אני חושב שכאן מדובר בנקודת יתרון מכובדת בהחלט, שכן שורת הסך הכל של הגבריות שהוא ‘ייצג’ מאפשרת חיבור של הרבה מאוד סוגים של גברים, וממש לא חשוב לאן הם נעים על הרצף המגדרי או ההעדפה המגדרית.
איך התקשורת הישראלית הייתה מגיבה לגבר בשלבי מעבר מוקדמים יותר? לגבר עם העדפה מינית ומגדרית אחרים ממה שמייקל הציג? לו המצב הזה היה קורה אני בטוח שיכולת הקבלה וההכלה של המדיה והרשת החברתית היו צונחים משמעותית
הרבה עסקו בשאלה האם הוא תרם ל’הסברה’ כתירוץ לקיום שלו על המסך, אך אני חושב שהשאלה האם הדימוי של מייקל תרם או לא ל’הסברה קהילתית’ כלשהי היא מראש שאלה שגויה ולא רלוונטית. בין השאר הסיבה לכך היא שכל טקסט אפשר לקרוא מכמה זוויות שונות, ובהקשר הזה אני אתייחס למייקל כטקסט, או ליתר דיוק, לדימוי שלו כטקסט. היחס מבחינת התקשורת שסקרה את ‘האח הגדול’ היה חיובי בצורה יציבה לאורך תקופת שהותו בבית. עד כמה שאני יודע הוא לא התנצל על הקיום שלו אלא ניסה להתנהל בתוך העולם המוזר הזה שנקרא ריאליטי בדרך שהתאימה לו, ניסה למצוא משמעות ותשובות לשאלות שכל אחד ואחת מאיתנו שואלים. מהבחינה הזאת האפשרות שהוא ייצר, האפשרות להזדהות עם אדם שעל פניו מאוד שונה מאיתנו, עצם יצירת האפשרות הזאת זה הישג גדול מאוד בעיניי.
בנקודה הזאת אני נאלץ לסייג עצמי פעמיים, פעם אחת כאשר אני נאלץ להכיר בעובדה שהסיפור של מייקל יחסית שכיח. כשחושבים על מעבר מגדרי זה פחות או יותר מה שמדמיינים, זאת ועוד, אחרי התכנית זה גם בערך הדבר היחיד שמדמיינים. זאת נקודה חשובה להכיר ולנסות להבין שכן יותר מדי א.נשים שייתקלו בא.נשים במעברים מגדריים שונים לא יוכלו להתגבר על העובדה שלא מדובר ב’מייקל’. הסייג השני הוא המקום הצר מדי שהמדיה מסוגלת להכניס אותנו לתוכה, הסדק שהיא כביכול ‘מתאמצת’ להכניס אותנו אבל בפועל מתאמצת גם להשאיר. לא בלי סיבה הכניסו לבית דווקא את מייקל ודווקא אדם בעל נראות מגדרית מאוד מסוימת. איך התקשורת הישראלית הייתה מגיבה לגבר בשלבי מעבר מוקדמים יותר? לגבר עם העדפה מינית ומגדרית אחרים ממה שמייקל הציג? לו המצב הזה היה קורה אני בטוח שיכולת הקבלה וההכלה של המדיה והרשת החברתית היו צונחים משמעותית.
נסיון לייצר שיח מעניין, מכיל ומורכב על גבריות זה לא דבר פשוט ואני מקווה שיש עוד א.נשים שמנסים לעשות זאת ומקווה שקריאה בטקסט הזה יכולה להוות עוד נקודה למחשבה, בהקשר של מייקל ובכלל. אפשר לעבור על הרבה מאוד חומר תקשורתי שיוצר סביבו ולנתח אותו ולייצר מסקנות שונות בתכלית ממה שאני כתבתי, כלומר זאת רק זווית ראייה אחת. יחד עם זאת אני חושב שבמציאות תקשורתית כמו שלנו, שהתקשורת ממהרת לחסל דימויים מורכבים, ובמיוחד כשזה נוגע למגדר, כדאי לנסות לגלות חמלה כלפי עצמנו, וכלפי נסיון החיים שלנו.
