בפעם הראשונה שנישקתי אותך / מיכל שילאור

בפעם הראשונה שנישקתי אותך זה היה ברחוב
עם גברים אני לא אוהבת אבל איתך זה היה אחרת
ועוד בזירה אלימה, נחלאות, יש פה חרדים
והנה איתך אני פוגשת את הדברים החשוכים
פתאום אני גזענית אבל אני גזענית בגלל הפחדים
ובשם הגנה עצמית ובשם החופש לאהוב ובשם השם שלנו אנחנו מאשרות לעצמנו למען השם והצדק לעגל פינות,
למשוך חוטים בהיגיון שאנחנו משכנעות את עצמנו שיש בפנים.
מאשרות לעצמנו לעשות את מה שהם עושים: להחליט שהם לא מתאימים,
שאנחנו צודקות ושהם כנראה אלימים.
גם בפעם האחרונה שנישקתי אותך זה היה בחוץ,
ובין לבין קרו הרבה דברים:
אנשים בהו כמו שלא עשו כשהיו לי גברים,
אנשים שעברו חזרו לאחור, כמעט ראיתי
שהם משפשפים את העיניים כדי להיות בטוחים,
והם רק גרמו לי לאחוז בידך חזק יותר,
שזה בדיוק ההיפך כשזה עם גברים.
הרבה דברים קרו:
אני שאלתי שאלות אותך ואת עצמי ובתוך הראש שלי שאלתי גם את האנשים
שהפחידו ופחדו וגרמו לי להתקשות ואולי גרמו לנו לא להצליח
והם בכלל לא יודעים את זה ואולי הם היו שמחים לשמוע
אבל אולי גם לא, ואיך זה
שאיתך אני הרגשתי את הפרצופים והם עשו אותי קטנה
ועד אלייך, לעולם לא חשתי סכינים בעיניים ככה.
אני לא יודעת להסביר תמיד כששואלים,
פשוט, לא איכפת לי מאיברים מסויימים,
תמיד חשבתי כך אבל לא היה לי אומץ להבחין
ולהגדיר ולהצהיר ולנסות
כי אני יכולה להיות נורמאלית אז למה לסבך ת’עניינים אבל מצד שני גם למה להסתיר?
ומי היתה חושבת שהחוויות להיות אחרת
הן אלו שגרמו לי להרגיש הכי נזהרת,
להסתתר מאחורי חומה של פחד ושקרים,
דעות קדומות וסטריאוטיפים
מפני דעות קדומות וסטריאוטיפים הפוכים.
אחרי שלא הצלחנו חשבתי עליך הרבה,
את הרי עשית מאמצים כל כך גדולים
ואני לעולם לא אעז לספר לך אבל ההוא שהטריד אותי, זה היה בגללנו,
כי הייתי טיפשה וכנה והוא התלהב,
ואחר כך עוד יש כאלה שמעזים להגיד לי
שזה רק שלב, בסוף גם אותו אעבור,
אני סתם סקרנית, ממשיכה להביט לאחור,
לא מצליחה להחליט,
לא רוצה לוותר על חלום,
לא חלק מהקהילה כשילדה נרצחת,
רק מזדהה מבחוץ. חברה.
סטרייטית או בהכחשה,
לא ברור מה יותר גרוע.
יכולתי לאהוב אותך,
נראה לי שאת יודעת.
בראש שלי ארמון בניתי בשביל שתינו,
אבל הארמון היה עשוי מחול מלוכלך שנגנב מחוף ים מזוהם,
והוא עמד שתול על מים שחורים שנעים ונעים,
ובתנאים הללו
שום דבר לא יכול לעמוד יציב,
אפילו לא להעמיד פנים.
אז היום אני מייצבת את הים,
וכנראה תבוא אחרת
או אולי אחר
ולאט לאט למרות הזעם והזיהום שבאים מכל הכיוונים,
למרות הפחדים והמחשבות שאנחנו בטוחות שאנחנו יודעות,
אני אצליח לבנות ארמון טהור יותר
ולחלוק אותו בחלומות מהוססים מעט פחות.