העלון שקיבלתי משירה ושמור בת.ז שלי עד היום
השנה הייתה 2014, ואני למדתי בכיתה י”א בתיכון תל אביבי. בעוד שאר בני הנוער סביבי עסקו בכאוטיות הטיפוסית של גיל ההתבגרות, אני מצאתי את עצמי בעיצומה של מלחמה סמויה, מול עצמי ומול העולם – כי באותה שנה יצאתי מהארון.
האדם הראשון מולו יצאתי מהארון היה החבר הכי טוב שלי בזמנו. תגובתו הייתה: “משהו לא בסדר אצלך בראש. כדאי שמישהו יסדר לך את זה”. לא דיברנו מאז.
במהלך אותה תקופה, תחושת הזרות שלי הייתה גדולה לאין שיעור. היו לילות בהם נרדמתי בוכה בעודי תוהה מה עשיתי שיצאתי “ככה”. רציונלית הבנתי שמה שהיה הוא שיהיה, ואין דרך לשנות את עצמי, אבל רגשית לא הצלחתי לוותר על התחושה שאולי יש משהו, ולו הקטן ביותר, שניתן לעשות כדי לשנות את המצב.
גם לאחר שהדבר נודע לשכבה, המצב לא השתפר. על אף שמעולם לא הוטחו בפניי אמירות להט”בפוביות “מן המניין”, אווירת העוינות והמיקרו-אגרסיות הסביבתיות הספיקו כדי לנטוע בי תחושת חוסר שייכות. הבדידות כרסמה בי מבפנים, מאכלת תחושות של בטחון וזורעת הרס מול כל נסיון של אהבה עצמית. התקווה הרומנטית של רוב בני הנוער – למצוא אהבה, לעבוד במקצוע מספק, להיות מאושרים – הוחלפה אצלי בפחד וחשש מפני העתיד. באותה עת לא הכרתי באופן אישי אף דמות להט”בית, ולכן היכולת שלי לדמיין עתיד מאושר הייתה כה מעורפלת, עד שהגעתי למקומות אפלים ועצובים להחריד.
זה היה אמור להיות עוד יום בנאלי בכיתה י”א, בה הבנים “בנים” והבנות “בנות” ומי שלא הטרוסקסואל לא קיים. באותו יום הודיעו כי ארגון בשם חוש”ן מגיע אל בית הספר, ארגון חינוכי אשר אחת מפעילויותיו היא שליחה של נציגים מהקהילה לספר את סיפורם האישי.
אל החדר נכנסה שירה, נציגת הארגון, בתספורת קצוצה ובחולצה שחורה מכופתרת. היא השרתה אווירת בטחון ונינוחות בעור שלה, אך בו בזמן גם קראה תיגר על עולם המוסכמות שילדים בני שבע-עשרה אוחזים בהן.
לאחר היכרות קצרה שערכה לכיתה עם מונחים להטבי”ם, החלה שירה לספר את סיפורה.
ברגעים אלו, שום דבר לא היה קיים עבורי – לא הכיתה, לא המורה ובטח שלא שאר התלמידים. הדבר היחיד שחשתי היה ניצוץ התרגשות תמים. הרגשתי שמחברים אותי, ולו רק לרגע, לרעיון שהשקיט מעט את הסערה הפנימית שבי. קיבלתי תחושה שרואים אותי, שמעודדים אותי להביע ולהנכיח את הזהות שלי, ששום דבר בי לא מוזר ולא פגום, שהכל נורמלי לחלוטין ותודה ששאלתם.
בפעם הראשונה מאז שיצאתי מהארון – הרגשתי שמכבדים אותי. הרגשתי תקווה.
בסוף השיעור ניגשתי לשירה, הודיתי לה על השיתוף, וכמעט ביראת כבוד שאלתי אותה שאלה אחת.
“את מאושרת עכשיו?”, שאלתי, והיא חייכה אליי, הסתכלה בי בעיניים נוצצות ואמרה “ברור שכן”. לא היה צריך להוסיף דבר כדי שתבין שכדאי לתת לי עלון של חוש”ן, והיא הציעה לי להתקשר למספר עליו אם אי פעם אצטרך. אמנם מעולם לא היה לי האומץ לחייג, אבל האינטראקציה איתה זרעה בי ניצנים של שינוי תפישתי.
בעיני, חשובה לאין ערוך היכולת של בני נוער לפגוש אנשים מהקהילה באופן בלתי אמצעי. לראות במו עיניהם דמויות חזקות, גאות בעצמן, דורשות את הכבוד המגיע להן
מאז אותה שיחה עברתי עם עצמי תהליכים של השלמה וקבלה עצמית, התפתחתי וגדלתי. למדתי לאהוב את עצמי ואת מי שהפכתי להיות, והבנתי שגם אם הייתה ניתנת לי האפשרות – לעולם לא הייתי משנה את עצמי.
בעיני, חשובה לאין ערוך היכולת של בני נוער לפגוש אנשים מהקהילה באופן בלתי אמצעי. לראות במו עיניהם דמויות חזקות, גאות בעצמן, דורשות את הכבוד המגיע להן. דמויות בשר ודם שאומרות “היינו פעם במקום שלכם, אנחנו מבינים אתכם ומראים לכם עתיד שגם אתם יכולים להאמין בו ולהגיע אליו”.
את שירה, אגב, פגשתי שוב במקרה באירוע קהילתי, וזכיתי לסגור איתה מעגל ולהודות לה על כך שהייתה דמות מנחמת, מרגיעה ומעוררת השראה עבורי, במיוחד בתקופה בה הרגשתי שהכל אבוד.
זה סיפור נחמד ואופטימי, אבל ברור לי שאי שם עדיין ישנם בני נוער שסובלים. כאלו שמרגישים קצת סדוקים, שמשהו בהם עצוב או לא שלם, אלו שמתביישים ולא מאמינים בעתיד שלהם עצמם.
קל לראות שהאקלים הנוכחי עלול להשפיע ולהעמיק את הקושי בהתמודדות של בני נוער מול עצמם ומול סביבתם. “הומו” היא עדיין הקללה הכי נפוצה בבתי הספר, כנגד מצעדי גאווה בערים שאינן תל אביב עדיין נערמים קשיים ושר החינוך המכהן מודיע בריש גלי כי הוא מאמין בטיפולי המרה.
עבור כל אלו שהדברים מחלחלים עמוק אל ליבם ומותירים שובל של רעל אחריהם, אני רוצה להגיד: אין בכם שום דבר שמצריך תיקון כי אף אחד מכם לא פגום או מקולקל ואתם נהדרים בדיוק כפי שאתם. אי אפשר לחזור לעבר, אבל העתיד ישנו וכמו שהעתיד לא מוגבל באפשרויות שלו – כך גם האושר שלכם. הדיסוננס הפנימי הוא מורכב וקשה, אבל הוא גם הזדמנות נפלאה להפוך אותנו לאנשים רגישים, חומלים וטובים יותר. הפגנות, בתי משפט, חוקים ותמיכה ציבורית – כבודם במקומם מונח, אך לעולם אל תזלזלו בכוח שבגאווה ובהשלמה עם הזהות שלכם. הנכיחו את אותה הזהות, תאהבו והאמינו בעצמכם, כי ברגעים אלה ממש אתם הופכים למודלים ולגיבורים המשמעותיים עבור אותם נערים ונערות שמרגישים כמוכם.
