“בער לי מאד לספר על בחורה לסבית ישראלית, שהדי אנ איי שלה זה הלוקאליות והמקום שלה כאישה”

צילום: אופק חסיד

“שום דבר מעורר לא יוצא כשאת שומרת על הפה שלך”, אומרת לי סיוון כששתינו יושבות, שותות רום והיא מסכמת שנתיים מלאות ביצירה קולנועית.

סיוון נועם שמעון, סטודנטית לתואר שני בחוג לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב, פרצה למסכים הגדולים בפעם הראשונה כששיחקה את התפקיד הראשי בסרטה של מיכל ויניק “ברש”, עליו גם זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל חיפה. מאז היא נדדה לצדו השני של המסך, לכתיבה ובימוי ובימים אלה היא מציגה לעולם את סרטה הקצר “השכמה”.

“השכמה זה סיפור על קצינה שמשרתת בשטחים”, היא מסבירה, “לילה אחד בו היא עושה קצין תורן היא נתקלת באירוע אותו היא אמורה לעצור מתוקף תפקידה, אבל היא לא מצליחה לעשות את זה, משהו עוצר אותה. ואז היא צריכה להתמודד עם ההשלכות של הפאק שלה, החוסר מקצועיות הזה שהוא כל כך רחוק ממנה. בשביל מישהי שנאחזת בכל הכוח בלעשות הכל כמו שצריך ולפי החוקים מדובר במכה במקום הכי כואב”.

למה קראת לסרט “השכמה”?
“כי זה תהליך של התעוררות, גם אישית וגם חברתית. אנחנו מחונכים להאמין שהייעוד שלנו זה לשמור על המדינה. ואז את נכנסת למערכת ומגלה צדדים אחרים שהם לא כל כך הירואים, ולפעמים את גם מגלה שאת לא מתאימה למערכת. וזה שובר את הלב כי אם אני לא טובה בדבר הזה שמגדיר אותי, אז מי אני?”

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שקרה לך?
“קשה לי להגיד שכן, אבל אובייסלי אני לא יכולה להגיד שלא. בואי נגיד שהסרט מורכב מתחושות אמיתיות שהיו לי וממקרים שראיתי ולקחתי מהם השראה. אי אפשר לעבור שלוש שנים בלי לאסוף סיפורים שלפעמים אני בעצמי לא מאמינה שעברתי”.

זה סרט ראשון שאת יוצרת ומביימת?
“כן. התחלתי לכתוב את הגרסה הראשונה של השכמה כשעוד הייתי בתואר הראשון שלי בחוג לתסריטאות. ואז שלוש שנים הוא העלה אבק במגירה”.

אז איך זה קרה בסוף?
“בער לי מאד לספר על בחורה לסבית ישראלית, שהדי אנ איי שלה זה הלוקאליות והמקום שלה כאישה. אז החלטתי שזהו, אני עושה את זה”.

מה זה אומר מבחינתך להיות במאית אישה?
“לא ישאלו גבר מה זה להיות במאי גבר, אבל אני מניחה שזה עניין של מעמד. אנחנו צריכות כל כך להילחם על המקום שלנו שזה כבר הופך להיות חלק מהמהות ומהחוויה שלנו. יש היום המון במאיות ששואלות למה קולנוע נשים צריך להיות קטגוריה נפרדת. בעיני זה טוב שהגענו למצב שנשים אומרות – אנחנו רוצות להיות על אותה במה ללא חלוקה מגדרית. אבל זה יקרה כש – 50% מהתקציבים ילכו לבמאיות ושאף אחד לא ימכור לנו שנשים לא מגישות”.

מה את מאחלת לסרט?
“שיראו אותו. אם לשים בצד את השאיפות הקרייריסטיות, עמוק בפנים השאיפה היא שיראו אותו ושזה יעשה משהו למישהו ולמישהי. אני יכולה להגיד לך שאני הבנתי שאני לסבית דרך הקולנוע”.

מה זאת אומרת?
“הקולנוע היה לי חבר כשהרגשתי מאד לבד עם זה. כשהייתי בת 14, 15 האינטרנט עוד היה בחיתולים. לא שמעתי את המילה לסבית או הומו בבית הספר והרגשתי כמו חייזר. אני זוכרת שיום אחד חזרתי הביתה בצהרים, פתחתי את הטלוויזיה ובדיוק שודר סרט עם שתי בנות מתנשקות, סרט שחור לבן על פנימיה של בנות”.

זוכרת איך קראו לו?
“אוף לא. אף פעם לא הצלחתי לגלות איזה סרט זה היה”.

למה הרגע הזה כל כך זכור לך?
“כי פתאום נפלו לי מלא מלא אסימונים. קודם כל כיסיתי את העיניים, נגעלתי כי הבנתי שאני אמורה להיגעל, שזה לא הנורמלי שראיתי ביום יום. לאט לאט ריווחתי את האצבעות, הצצתי על המסך והבנתי הכול. הבנתי למה יש לי חברה ממש טובה שאני מקנאה אם מישהי אחרת אוכלת איתה בהפסקה. הבנתי למה בנים לא עניינו אותי חוץ מלנצח אתם בכדורסל. פשוט הבנתי. תחשבי שזה היה בגיל 14-15, המצפן שלי הסתובב סביב עצמו, חברות שלי התחילו את האהבות הראשונות ואני לא הבנתי מה לא בסדר איתי עד שראיתי את הסרט הזה. פתאום מצאתי נחמה. אני חייבת מתישהו למצוא את הסרט הזה, שאלתי כל כך הרבה אנשים”.

ומשם התחיל לך הג׳וק של הקולנוע?
“דפנטלי. ההורים שלי היו קוראים לי עכבר העיר. הייתי יודעת בכל רגע נתון אילו תכניות משודרות בטלוויזיה. עמוד 56-58 היה את מדור הגאווה. היו כותבים שם גם איזה סרטים ישודרו וגם על המסיבות והברים, קראתי שם על המינרווה, על הריינבו. הייתי באובססיה על העיתון. ההורים שלי היו עושים לי התקלות, שואלים פתאום משום מקום מה משודר ומתי והייתי יודעת. פעם אחת במקרה תפסתי סרט לסביות בטלוויזיה, הלכתי פתחתי את עכבר העיר, גיליתי את השם שלו וכל שבוע מאז הייתי מחפשת אותו בלוח השידורים. “טירוף של אהבה” זה שם הסרט. סרט מהמם”.

את בזוגיות היום?
“כן, עם יסמין אהובתי כבר 3 שנים כמעט”.

טירוף של אהבה?
“לגמרי. הכרנו המון שנים מהקהילה וזה התחיל מחברות אמיתית והפך לאהבה ולמשפחה של 2 נשים וכלב”.

צילום: גילי לוינסון

מה הצעד הבא שלך?
“אני עובדת על עוד סרט קצר שאני מתכננת לצלם בשנה הבאה. ואני טסה לצרפת אוטוטו לשחק בסרט Ma Belle, My Beauty של במאית אמריקאית בשם מאריון היל”.

אז משחק עדיין על הפרק?
“הכל על הפרק אם יש את החיבור הנכון. פגשתי את מאריון בפסטיבל הסרטים בשיקגו שנסעתי אליו עם “ברש”. היה לנו חיבור מאד טוב ונשארנו בקשר. דיברנו כל הזמן על השאיפה לעשות סרט ביחד ועכשיו זה קורה. היא כתבה לי את התפקיד וזה מאד מרגש אותי”.

הסרט גם עוסק בקהילה שלנו?
“כן, הסרט הוא קווירי ועוסק בפוליאמוריה, בלבטים של בחורה ביסית שנישואיה… איזה נורא זה שאת קוראת את המילה נישואיה ואוטומטית את מבינה שהיא נשואה לגבר?”, היא ממהרת להוסיף, “בכל מקרה, שנישואיה ההטרוסקסואלים מאפשרים לה לממש את השאיפות הרגשיות והמיניות שלה לאשה. הסרט מתאר את המורכבות ביחסים פוליאמוריים ומנסה לשאול את השאלה האם הדבר הזה מתאפשר ומה התנאים שיכולים לאפשר אותו. זה קצת הגרסה הנשית והקווירית של call me by your name”.

מה החלום הכי גדול שלך?
“להמשיך לעשות סרטים. וללמד. תמיד רציתי ללמד. אמא שלי מורה אז אני מניחה שזה עבר אליי בגנים. אני מתחילה ללמד תסריטאות באוניברסיטת תל אביב בשנה הבאה אז אני יכולה לומר שלפחות את אחד מהחלומות שלי הגשמתי. אז אם מישהי/ו מתלבט/ת, אני ממליצה על אוניברסיטת תל אביב בחום”.

את באמת ממליצה?
“כן כן. זה מוסד מחבק ותומך ואני באמת לא יכולתי לעשות את הסרט הזה בלי הרוח הגבית של כל המורים שם. בתור אמנית את כל כך צריכה את האישור שאת לא חיה בסרט, שזה לא הכל סתם פנטזיות בראש שלך. כשאת מתחילה את כלום, את אבן, אין שום ניצוצות, את לא יודעת ימין ושמאל, ולדרייב שלהם לעזור לך למצות את הפוטנציאל שלך אין תחליף. סיפרתי סיפור והקשיבו לי, עזרו לי, נתנו לי תקציבים ושלחו אותי לפסטיבלים. זה יכל היה להיגמר באנקדוטה משעשעת שאני מספרת לחברות שלי על הבר. אני באמת חייבת הרבה תודה למורים שלי אבל בעיקר בעיקר לאמא שלי, היא תמיד דחפה אותי ואת האחים שלי לכיוון שרצינו ללכת אליו והייתה סופר פתוחה. אני מודה על זה מאד”.

הסרט “השכמה” זכה לציון לשבח בפסטיבל הסטודנטים ויוקרן ב 21/8 ב 21:00 בסינימטק ת”א. האירוע מופק ע”י פורום מבקרי הקולנוע ששפט בפסטיבל ובו יוקרנו הסרטים אשר קיבלו ציון לשבח. “השכמה” גם יוקרן בפסטיבל האומנות “טאבולה ראסה” המתקיים בשכונות בצרון-רמת ישראל ב- 22/8.