לאור העובדה כי אנחנו עוד חיים בעולם בו הגבר הלבן הטרוסקסואל סיס שולט. אנחנו נמצאות במלחמת קיום מתמדת. מלחמת קיום. מלחמת קיום מתמדת על זכויותינו כשוות בתוך החברה הפטריאכלית המדכאת, קהילה שלא מקבלת את מלוא זכויותיה של האוכלוסייה הכללית.
עלינו להתייצב, למחות, ולהילחם בסדר הקיים לטובת צדק שוויון זכויות נגד תרבות האונס בעד ביטוי עצמי של כל אחת ואחד מאיתנו. צעדת השרמוטות באה וצועקת לכם את זה בפנים.
”ההומופוביה מתחילה במסדרנות הממשלה!”, “שוטר שוטר על מי אתה שומר שוטרת שוטרת על מי את שומרת?”
בעולם שבו ממשלה מוכנה לקבל מימון להקמת גן ציבורי מראש ממשלה ששולח עשרות הומוסקסואלים למחנות. לא באמת ידאגו לכם. ובמשטרה רק לפני כמה חודשים הותקפה אישה טרנסית על ידי שוטר.
נכון גם אני זכר קוויר, ושצעדתי בצעדת השרמוטות שמעתי מישהי לוחשת עליי ”מה הגברים האלו עושים כאן בכלל?”
קודם כל, כדי להילחם בתרבות האונס. צריכים את קשת המגדרית על כל גווניה. ומי שלא מבינה זאת לא תבין גם לא תצליח במאבקה.
אנחנו קהילה מוחלשת, זכרו זאת זו עובדה. מחלישים אותנו במוסדות המדינה והרבה פעמים גם בתקשורת. דוגמא לכך היא מוסד הנישואין שעוד לא מכיר בנו כשוות בין שווים. ובתקשורת נזכה לייצוג עיקרי סטאריוטיפי לחלוטין. כקהילה כזו, שבהרבה במדינות העולם גם רודפים אותה, חובתנו לדאוג לקהילות מוחלשות נוספות כגון נשים המבקשות לסיים את תרבות האונס.
גם בתוך הקהילה הגאה אני לא זוכר שטמנו את ידינו בצלחת. להפך, גם אצלנו יש הרבה לתקן. אנחנו מדחיקים את הבחור בעמדה מעלינו שהציע לדאוג לנו ללילה בתמורה לקיום יחסי מין או אפילו לא בהסכמה שביקשת ”די לא נעים לי”. אם לא די בכך ברוב הקהילה נפוץ מודל יופי של איך צריך להיראות ולהתלבש. ”חוטיני הוא לא הזמנה לאונס”.
זו זכותנו הטבעית לקבוע עם מי אנחנו רוצים לקיים יחסי מין. ”אל תגיד לי מה נורמלי אזדיין עם מי שבא לי”. זו זכותנו להימשך ולאהוב את מי שאנחנו אוהבים ונמשכים אליהם. זו זכותנו להינשא במדינתנו. זו זכותנו לא ללחוץ יד להגמוניה שרק לוקחת לנו מהצלחת ואומרת לנו אתם רוצים להיות כמו כולם? תשלמו מיסים, תשרתו בצבא, אבל בעצם לא נותנת לנו את ההגנה הנדרשת אלא להפך – נותנת במה לרבנים צבאיים שאומרים שאנחנו מחלה שאנחנו סוטים.
זו חובתנו לא להיות חלק מתרבות האונס.
