בחרתי בי

“את ירדת במדרגות, ואני לא ידעתי להגיד. לא ידעתי להגיד מה התחושות המציפות אותי. אבל הן הציפו והן עלו וגאו. ואני רציתי. ולא ידעתי מה אני רוצה.

לאט לאט, מהר מהר, התקרבנו. דיברנו. היינו חברות. היינו קולגות.

אני רציתי אותך. רצון אסור. אבל יותר משרציתי אותך, רציתי אותי. הייתי חייבת לעצמי לדעת, לגלות, לאשר פעם אחת ולתמיד: האם זה נכון? האם התשוקה שלי לאישה היא מי שאני?

רציתי להכניס אותך למיטה ולאהוב אותך. לא בשבילך. בשבילי. הדלת נפתחה לרווחה. ומן העבר השני של הדלת היה בהיר. היו עננים קלים בשמיים של תכלת. ולא הצלחתי לסגור את הדלת. ולא רציתי לסגור אותה.

עוד לא ידעתי. עוד לא ידעתי מי אני. עוד לא ידעתי מה אני. הייתי אישה נשואה, אימא לשני קטנטנים, שחייבת לעצמה לדעת אחת ולתמיד: מי היא?”

(מתוך הספר “בחרתי בי”)

בתור נערה, ידעתי שאני נמשכת לנשים. או יותר נכון, לבנות.

אני לא יודעת להצביע על הרגע הראשון שבו ידעתי שאני נמשכת אליהן. אני חושבת שזה התחיל מדמויות בסדרות טלויזיוניות כמו “דוסון קריק”, בה הרגשתי שג’ואי הרבה יותר אטרקטיבית מדוסון, או בסדרות המשטרתיות כמו NYPD. זכורה לי במיוחד הדמות של סמנתה ב”פרופיילר”. אך כיצד ניתן לתת משקל למשיכה לדמויות טלויזיוניות? הרי מדובר בפנטזיה בלבד, ללא קשר אמיתי למציאות. אחד הדברים שזכורים לי בבירור, הוא שהייתי בהופעה של יהודית רביץ והפילהרמונית, ולאורך ההופעה כולה הייתי עסוקה ב”להפשיט” אותה. אז כן, כנראה שהכתובת הייתה על הקיר.

אבל אני ידעתי ולא ידעתי. כי כדי לדעת הייתי צריכה לנסות. כדי לדעת הייתי צריכה לבחון את עצמי. להיות עם אישה, להרגיש אותה ולדעת אם זה זה. אבל כדי לעשות זאת הייתי צריכה לצאת מסביבתי הטבעית, מהסביבה ה”נורמאלית” שלי, כי בסביבתי הקרובה, בקרב חברי וחברותי, לא היו כאלו שנמשכו לבנות. האזור הבטוח שלי היה מלא בבנים. ולא סתם בבנים, אלא בבנים שרצו אותי.
הייתי מוכרחה לצאת מהאזור הבטוח ולהכיר אחרות שהן “כמוני”, כאלו שנמשכות לבנות.

הייתי נערה שקטה, לא אהבתי מסיבות ורעש ומקומות הומי אדם. תל אביב הפחידה אותי, על כמות התנועה והאנשים שבה. אך פתאום מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות ת”א מחפשת חוברות של “הזמן הורוד”, בכדי להגיע אל מסיבות או מקומות שבהם אוכל למצוא מישהי, שאיתה אולי אצליח לפתח קשר אינטימי רגשי, ואולי רק אולי, אצליח לגלות מי אני.

אם היה מבחן שהייתי יכולה לענות עליו ולדעת מי אני, החיים היו כל כך הרבה יותר קלים. אבל אני ניצבת שם, מול המצב הברור והנורמאלי, שמוביל לכך שבסופו של דבר אתחתן עם גבר, ואני כמהה להרגיש אישה.

השנה היא 1999 אני רק בת 16 או 17, (או שמא: אני כבר בת 16 או 17), ואני לא יודעת מה לעשות עם המשיכה הזאת שאני מרגישה לבנות, לא מבינה את משמעותה ולא יודעת איך לבחון את עצמי ואיך לדעת.

אז הלכתי למסיבות של נשים, הלכתי גם לפאבים של נשים.. אבל הן שם, במסיבות, כנראה שידעו. הן ידעו שאני לא סגורה על עצמי, הן בודאי ידעו שלא מתאים להן להיות שפן הניסיונות שלי. הן לא התייחסו אלי, אפילו לא העיפו מבט, או החליפו מילה.. ואני, חזרתי למקום שלי, בעיר הקטנה שלי, עם הבנים שאוהבים ורוצים אותי. חזרתי למקום שבו אני לא צריכה להתמודד ולהבין מי אני.

אבל שאלת הזהות ניקרה בי, הרצון לדעת אחת ולתמיד בער בי. בחרתי להתעלם, בחרתי ללכת בדרך שבחרו עבורי, בחרתי בערכים ובנורמות שעליהם גדלתי. כי זה היה קשה מידי. כי גם כשהרגשתי שאני קרובה לגעת ולדעת, נחלתי אכזבות שכאבו הרבה יותר מכל אכזבה שהייתה לי עם בנים.

היום, כשאני חובקת שני קטנטנים מנישואי הראשונים לגבר וחיה באושר עם דנה, אהבת חיי, אני כותבת ספר על התהליך שאני עברתי. כי אם אני אוכל לחסוך למישהי או מישהו מעט מכברת הדרך שעברתי כדי להגיע לזהות האמיתית שלי, בכדי שיגיעו ל”אני” שלהם מעט יותר בקלות, אני את שלי עשיתי.

הכותבת היא נעמה ויסבורט, מחברת הספר “בחרתי בי”. לרכישה מוקדמת של הספר בעמוד הפרויקט