צילום: צילום מסך מתוך יוטיוב
היום בצהרים תובא למנוחות נדיה אברהם, מחלוצות הנשים הטרנסיות בישראל, שנפטרה בגיל 85.
אל סיפור חיה של נדיה התוודענו במסגרת פרויקט הפודקאסטים “סיפור ישראלי“, בו סיפרה נדיה למאיה קוסובר את סיפור חייה:
נדיה נולדה בעיראק בשם נאג’י, כבן למשפחה יהודית אמידה בבגדד משפחה מרובת ילדים. כשנאג’י היה בן חמש החל אחד מבני המשפחה הקרובה לפגוע בו מינית. “פחדתי, התעניתי, התבלבלתי, לא ידעתי מה זה”, סיפרה נדיה, “הסוד נשאר כלוא בתוכי. לא דיברתי על זה אף פעם, והחיים בבית הפכו לבלתי נסבלים”.
בגיל 13 החליטו ההורים להבריח את נאג’י ואת אחותו הגדולה לישראל. השניים ברחו מעיראק, שבאותה תקופה אסרה על יציאת יהודים משטחה, בנתיב בריחה שעובר דרך פרס השכנה. אחרי שהגיעו לארץ הם נדדו מעיר לעיר עד שלבסוף השתקעו בשכונת התקווה בתל אביב. בהמשך הגיעו גם שאר בני המשפחה לישראל.
לאחר שאמה נפטרה, הרגישה נדיה כי הבית הוא לא מקום בטוח בשבילה. “אחי הגדול היה לוקח לי את הכסף, או מנסה ללמד אותי ללכת בדרכים לא טובות”, היא סיפרה, “הוא דרש ממני לחלק את הסמים שהיה מוכר, להגיע לבתים של עבריינים. פעם ניסיתי לברוח, אבל המשטרה החזירה אותי הביתה בגלל גילי הצעיר”.
בגיל 16 ניגשה נדיה לצו ראשון וביקשה להתגייס כדי לצאת מהבית, אך נדחתה על ידי לשכת הגיוס. “נכנסתי לחדר שישבו בו רופאים וקצינים בכירים ושאלתי ‘נו, מתי אני מתגייס לצה”ל?’ אבל התגובה של הקצין היתה”: ‘תלך הביתה, אנשים כמוכם לא לוקחים לצבא’. אולי הוא התכוון שיש לי גוף נשי, הייתי רזה כמו מקל סנוקר, ואולי לא אהבו את הגוף שלי. אולי לא אהבו את ההתנהגות שלי. עד היום אני לא יודעת למה החליטו לא לגייס אותי”.
בעקבות הדחייה שחוותה בלשכת הגיוס, נדיה עזבה את הבית ועברה להתגורר ברחוב, שם הכירה את ויקטור, שנתן לה את שמה – נדיה. “לא היה לי לאן ללכת. ישנתי על ספסלים בשדרות רוטשילד בתל אביב. כדי להשביע את הרעב הייתי הולכת לחפש חתיכת לחם שמישהו זרק לפח הזבל”, היא מספרת, “הכרתי איזה הומו שמסתובב בגנים והוא היה קורא לי נדיה, הוא הראשון שנתן לי את השם. התחברתי אליו והוא לקח אותי למשפחה שלו באור יהודה”.
דרך ויקטור, שבהמשך הפך לויקטוריה, הכירה נדיה את החיים של ההומואים בתל אביב והחלה לבלות איתם. “ויקטוריה ואני הכרנו רקדן בשם מיקו, שהעלה את הרעיון שניסע לבלגיה, נקנה פאה ושמלה, נעבוד בתור נשים ונרוויח המון כסף. אני לא יודעת אם האמנתי לו או לא, אבל עשיתי את זה. התפטרתי מהעבודה, קיבלתי את הפיצויים ונסענו לבלגיה, אני וויקטוריה. התחלנו לעבוד בתור מחופשים. בלילה הייתי מתחפשת לאשה וביום הייתי בחור רגיל”.
נדיה עבדה באירופה, פגשה אנשים מכל קצות החברה והרוויחה כסף. “שם הרגשתי חופשייה וחזקה”. סיפרה, “אבל אחרי 15 שנה הרגשתי שאני לא יכולה יותר. כבר התחלתי להתבגר, אפשר להגיד, והחלטתי לחזור לארץ. ביקשתי לעזוב את החיים האלה לגמרי. לא רציתי את זה. נגעלתי או התייאשתי”.
נדיה חזרה לארץ ועבדה כשוטפת כלים במסעדה והתגוררה אצל חברת עבר. כששמעה שלישראל הגיע רופא אמריקאי שמבצע ניתוחים לשינוי המין. נדיה, שהכירה את הניתוחים עוד מהתקופה בה חיה באירופה, הרגישה שזה מה שהיא רוצה וצריכה לעשות.
היא נפגשה עם הרופא, עברה אבחון פסיכיאטרי ושבוע לאחר מכן כבר עברה את הניתוח בבית החולים תל השומר.
אחרי השינוי הפיזי הגיעה ההתמודדות עם השינוי הרשמי, הביורוקרטי, של קטגוריית המין בתעודת הזהות ובדרכון. “הגעתי לוועדה, שכבתי על המיטה, פתחתי רגליים. בדקו אותי איזה 12 רופאים וכולם אמרו ‘את אשה לכל דבר, חוץ מאשר להביא ילדים’. הבנתי ואמרתי, ‘ילדים בטוח לעולם לא יבואו’. הלכתי למשרד הפנים ותיכף שינו לי את תעודת הזהות והדרכון מגבר לאשה”.
בבגרותה אימצה נדיה צעיר בן 14 שברח מביתו והתגורר ברחוב. לאחר מותו עברו אשתו וילדיו להתגורר עם נדיה. לאחר 18 שנה השאירה נדיה למשפחת הבן המאומץ את דירתה ועברה להתגורר בדירה בדרום תל אביב, שם חיה עד יום מותה.
ההלוויה תתקיים ביום א’ ה- 29.04.18, בשעה 14.30, בית עלמין ירקון שער החסד.
