אף אחד לא יגיד לי: ‘השמנת. איזה יפה אתה’

‘רזית’. הוא אומר לי. איזה יופי. ואני קצת מוחמא, קצת בהקלה, קצת בשמחה. אבל במקביל אני זוכר שהדברים לא יכולים להימשך לנצח, כנראה שמה שירד יחזור, ואז מה? אז לא אקבל מחמאות? אפסיק להראות טוב בעיניו? הרי הוא לא יגיד לי ׳השמנת! איזה יפה אתה׳, הוא פשוט לא יגיד לי כלום. שתיקה. והשתיקה הזאת היא הכל בעצם, חושפת לעומק את מה שהוא חושב, או את מה שאני מרגיש שהוא חושב. חושפת את מצב הגוף שלי שהוא מחשיב ליפה יותר, אולי מושך יותר, נקי עם בטן קטנה. 

שנים ששיתפתי פעולה עם המשפט הזה. ׳איזה יופי רזית׳, ׳וואוו אתה ממש חצי׳, ׳ספר לי איך אתה עושה את זה׳. שנים שהם מלווים אותי, מערפלים את מחשבתי, מעוותים את דמותי במראה. וזה תמיד בחיוך, תמיד בחיבה, הכל מאוד חיובי, בחיבוק וקריצה – הנה חזרת אלינו. עכשיו אנחנו בטוחים שאתה ׳ממש כמונו׳, מסכים עם זה שעדיף להיות רזה יותר, מסכים שכשאתה שמן זה פחות טוב.

מפגשים משפחתיים תמיד מלווים בטקס הזה. אולי כי זה הכי מובהק במפגשים כאלה, שבדרך כלל מתקיימים בתדירות פחות יום יומית ולכן ׳שינוי׳ כזה ניכר יותר. ישר אחרי החיבוק מגיע האישור, (או השתיקה), ומחליפים מתכונים. מכון גמילה או שומרי משקל, נקודות או קלוריות. מלא או לבן. והשיח הזה כל כך ברור, הרי ׳מי רוצה להיות שמן׳?

וכמה מסובך להתמודד עם משפטים כאלה? עם יחס חברתי לכאורה חיובי. אם אבחר להגיד שאני לא אוהב שמתייחסים לגוף שלי בהקשר של שומן וגודל, סביר שלא יבינו אותי. ולו יבינו ויפסיקו, איך אדע שזה בגלל שהבינו ולא בגלל שהשמנתי לדעתם? השתיקה היא הכל הרי. כי איך יבינו? כל הזמן מטפטפים לנו רעיונות בהקשר של שומן, טפטוף מרעיל של דימוי גוף ברצפה. סוגי דיאטות עולות לגדולה ומיד לאחר מכן יורדות. תה מרזה, כדורים, מכות חשמל. וזה תמיד צבוע בצבעי פסטל נעימים, באור ובשלווה, כל דרך שהיא בשביל שנפנים לאיזה מעגל אנחנו אמורים לרצות להשתייך. 

אני מסתובב במעגל, מסתובב סביב עצמי, בוהה בדמות המשתנה בראי ומנסה להבין איך לא לקרוס תחת חיבוק במשקל טונה של דימויי גוף

מעגל הגוף הנכון, מהו בעצם? בטוח שהוא לא הגוף שלי. או שאולי כן, כי לי נעים בו, לפחות לפעמים. אבל לפעמים מאוד לא נעים. מפחיד אותי להשמין, מפחיד אותי לא לשמוע את המשפט, מפחיד אותי שהוא קצת ייגעל מהגוף שלי, או ממני – האדם שלא מצליח לשלוט בעצמו. אבל בעיקר מרתיעה אותי התגובה שבאה ומתייחסת לגוף שלי. אולי אם לא הייתי זוכה לתגובה, היה לי פחות קשה להתמודד עם השמנה או הרזיה. כי מה שלא מספרים על מעגל הגוף הנכון זה שהוא מעגל(!). אתה משמין ומרזה, גדל וקטן, תופח ומשתטח. אם אדמיין צד אחד של מעגל שהוא גדול יותר, אז בצד הזה יהיה לחץ גדול יותר לצאת ולעבור לצד הקטן יותר. לחץ שיהיה מורכב מאינספור סיבות ודימויים, כולן כביכול נועדו לגרום לי להרגיש טוב. אז למה זה לא מרגיש טוב?
בצד הקטן הלחץ יופנה על מנת שאשאר שם בתוספת קטנה של צל״שׁ. ׳הגעת וחשוב שתישאר, כי כאן ההערכה החברתית רבה יותר, הנכונים והיפים, כולם פה איתך, לא תרצה להישאר? לא תשאף? הייתכן שבנשימתך האחרונה לא תעדיף לנשום קצת עשן במקום העוגיה הזאת שיש לך ביד?׳ וכך הלאה והלאה, אני מסתובב במעגל, מסתובב סביב עצמי, בוהה בדמות המשתנה בראי ומנסה להבין איך לא לקרוס תחת חיבוק במשקל טונה של דימויי גוף.  

כנראה שלהבין שאני נמצא בתוך מעגל היה צעד יחסית מוצלח. אני מנסה להפסיק לייחס משמעות כלשהי לעובדה שאני מרזה, תוך כדי שאני נמצא תחת לחץ דימויי הגוף. במילים אחרות, עסק ביש. עם זאת, אני מתאמץ להימנע מכל דיאטה או סגנון חיים שמציין בבהירות שמטרתו היא הרזיה/גוף יפה/גוף בריא/בראד פיט. מתעלם בנימוס (ולעיתים קצת פחות), מההערות השונות על הגוף שלי, ומצנזר את עצמי בחומרה כשעולה בי המחשבה להעיר למישהןם על הגוף שלהםן. לבינתיים לכל הפחות זה המיטב שעלה בדעתי לעשות, כאשר במקביל מדי פעם נשלחות לי הודעות שממליצות על דיאטה מסוימת והפייסבוק ממליץ על הדף של דיאטנית ידועה.