בעבר הלא הרחוק רציתי לצעוק החוצה, ככה מבפנים החוצה בשאגה גדולה. איך יכול להיות שהיא מושכת ככה בשיער היפה שלה כלפיי מעלה, מנפנפת בו בלי בושה ובכל דרך הכי מרושלת שבה היא אוספת אותו זה יוצא יפה?
רך כל כך כשהשפתון המשובש על הפנים שלה, העור נוגע בשמש, מנשק אותו ויש לה ריח מתוק כל כך של סבון נקי ושל שמפו של נסיכות, אין לה כמעט חזה ובגלל זה לא אכפת לה שהיא בלי חזייה, אין לה בעיה שהפטמות בולטות מבעד לחולצה הדקיקה כשהיא פוסעת לה עם תיק גב עלק מגניב ונעליים מזעזעות בטרנד העכשווי, הפשוט הזה, ה"לא התאמצתי". המראה הזה של הרגע רבתי עם חבר שלי ועישנתי ג'ויינט כל הלילה ואני בדרך למלצר כי אין לי כסף לשכירות. זה המראה הכי יפה בעולם. הכי פשוט, הכי אמיתי.
'ואני אפילו לא יכולה לחיות אותו', חשבתי לעצמי. אני יותר מדי עסוקה בבחור הזה שמסתכל עלי בעיניים סוטות, שלא מדבר, בשכנה שלא עונה לי כשאני אומרת לה בוקר טוב ומסתכלת עלי במבט מאשים. כן אני יודעת, היא רצתה שקט בבניין שלה ולא אחת כמוני שתוריד לה את ערך הדירות.
אני עסוקה מדי באישה הזאת, הילדה הזאת שנראית כל כך פשוט. מתפללת שלא תבחין כשאני בוהה בה. היא בטח תחשוב אותי למשוגעת, סוטה, חולת נפש. אולי היא תחשוב שאני בקטע שלה ותיבהל. ואני באמת בקטע שלה, אני הכי בקטע שלה, רק לא יכולה להיות בשום קטע. אני חייבת להיות מודעת לעצמי, לבדוק ששום דבר לא זז, להתחמק מהשתקפויות בחלונות ראווה, לדמיין שאני משהו אחר, מישהי אחרת כי אחרת אני לא אוכל לעבור את היום הזה. ואת היום של מחר ואת זה שאחריו. את החיים האלה.
אז אין לי ברירה אלא לדמיין, אבל בלילה אין רעשים של רחוב. כשאת שם לבד בחושך, במיטה, את חייבת לעצמך דין וחשבון. זה רק את והשמיכה, היא יכולה לתת לגוף כובד וחום אבל לא יותר מזה, זה את ועצמך ואת יודעת מה את, ולא משנה כמה תישני טוב הלילה את תקומי בסוף, לעוד יום.
ואז מגיע הרגע הזה שלא בא לך עוד יום, ששנ"צ לא תעזור פה, שאת מעשנת ושום מחלה סופנית לא מגיעה לגאול אותך מייסורייך והם קשים. את לא רוצה לחכות לחג, גם לא ליומהולדת, כי אין מתנה שתרגש אותך, אין לך מה לחגוג בחייך כי ההצלחות שבהם חסרות תכלית.
ואז מגיעה ההחלטה להתאבד, אין אומץ באמת למות, כי את הרי פוחדת מהלא נודע, את לא רוצה לאכזב את אמא, לא רוצה להעציב את המשפחה. אז מתאבדים רגשית, שמים את החיים על "אוטומט". הרי את רוב רובך כבר מקבלים אז לפחות זה משהו במירוץ הזה של החיים.
וכמה אפשר לחיות ככה? לשוט על סירה אל עבר האופק מבלי לשלוט בזרם, ככה מה שיהיה יהיה: לא נודע.
כשהחיים שלך הם לא נודע וגם המוות, אין לך ברירה אלא לבחור בחיים. ככה לפחות את מתמודדת עם משהו מוכר ולא מכינה נאום שם למעלה לאלוהים, אותו לא קל להאשים כי תמיד אומרים שיש לו את הקטע הזה שהוא יודע מה הוא עושה, שלהכל יש לו סיבה.
זה הרגע שבו החלטתי לחיות, לא על אוטומט, לא דרך משחק על במה, לא דרך תלבושות. אלא דרך הרחוב. משם עליתי כמעט עד אלוהים לשמים ונחתתי חזרה בארץ זרה, שם התחלתי לחיות את החיים שלי, שם עברתי ניתוח ששינה את הדרך בה החברה תפסה אותי ונתנה לי להציג את עצמי.
ועכשיו יום שישי ושמש, ואין לי בעיה ללבוש סמרטוטים, עקבים, פזור או אסוף, שטוח או גבוה, עם חזייה או בלי ואפילו בלי תחתונים. יש לי את הפינה שלי ברחוב המסגר, יש לי את הריבים עם החבר, את השיער שלא תמיד מסתדר, את החברה הטובה, את הרחובות של תל אביב ואת הים בסופם.
ואז מגיעה ההחלטה להתאבד, אין אומץ באמת למות, כי את הרי פוחדת מהלא נודע, את לא רוצה לאכזב את אמא, לא רוצה להעציב את המשפחה. אז מתאבדים רגשית, שמים את החיים על "אוטומט". הרי את רוב רובך כבר מקבלים אז לפחות זה משהו במירוץ הזה של החיים
אז זהו, מפה זה יהיה עם אוטומט? למה המוח הזה לא נותן לי שקט, למה שוב אני צריכה להמציא את עצמי מחדש?
אולי זאת החברה שלא נותנת לי שקט, אולי אני לא מניחה לעצמי? עדיין קשה לקום בבוקר, כל החלקים במקום הנכון, לשלוף בגד מהארון זה כבר לא כזה סיפור למרות שבדיוק כמו כל אחת אחרת אני תמיד חושבת שאין לי מה ללבוש, וגרוע מזה – לנעול.
האם הגעתי לפסגת השאיפות? או שמפה רק מתחילים לחיות? ואם כן אז איך? איך אני באמת רוצה לחיות? זאת שהולכת סהרורית מגניבה עם פטמות בולטות? זאת המתוקתקת שסוגרת עסקאות? או זאת עם המחשוף העמוק, שכל אחד בשבילה הוא "חיימי" והיא רק רוצה שיהיה לו טוב?
בסוף היום, אחרי כל העבר הזה שלי והמחשבות שמציפות אותי ביום-יום, יש את השמיכה. היא יכולה לעטוף בחום, היא יכולה לתת קצת כובד אבל זאת אני שאצטרך לתת דין וחשבון.
אז קמה בבוקר וחושבת מה הלאה. יודעת שהכל במקום הנכון וכשיש כל כך הרבה מחשבות בראש אין זמן להתעסק גם באיזה לק לשים ואיך עושים שהחרא הזה לא יתקלף בכל פעם שאני שוטפת כוס.
זה סיזיפי לשים לק, זה מושלם, זה נשי, זה צבעוני וראוי להערצה כשזה נראה טוב, אבל זה גם שביר ומציק ומתקלף בשניות, חושף ציפורנים עירומות. אז כשלא הולך פונים לעזרה מקצועית. מוכנה לשלם מיטב כספי בשביל שקט נפשי, בריאות מעל הכל, תמיד אומרים.
אז אני הולכת לאחת ממש טובה, בעיר שכולם "חיימי בלב", לפה הדקיקה עם החולצה והשיער האסוף במקרה לא תגיע, פה זה של המתוקתקות, של אלו שלא יודעות איך לאכול אחת כמוני וזה לא תמיד מגניב להן. לפעמים אני השטן מבחינתם, החס וחלילה, "האלוהים ישמור".
אבל אלה בדיוק יודעות את העבודה, כי אצלן בית נקי וציפורניים מושחזות זה א'-ב'. בלי זה לא מתחילים את היום. בשביל להגיע לתוצאה שאת רוצה את צריכה ללכת למקור. אז אני נוסעת מהמגניבות של רחוב המסגר, עשר דק' נסיעה ועוד חמש הליכה ואני שם, במקום אחר, מדמיינת מה היה קורה אם הייתי שם, אם היה לי בעל לדאוג לו וכל מה שהיה מעניין אותי זה אם הקטן אכל. שקט נפשי מסוג אחר, כזה שאומר שככל שתשאלי יותר ככה לא תדעי מנוחה. עזבי אותך מקיום ותכלית, תסדרי ציפורניים, תדאגי לגבות, אם לא בא לך את תמיד יכולה למצוץ לו. אחרי זה הוא כבר ידאג לך להכל, יעשה אותך מלכה כמו השבת.
ושם יושבת, רוצה לק לא רגיל, לא רוצה כזה עם אבנים. רוצה ניו יורק, רוצה חתולת רחוב, רוצה עדין אבל אלים. אז היא משחיזה לי לשפיץ, חותכת בבשר, עושה ארוך ומתגרה, אבל בגוון עדין שמנסה להשתלב בנוף. בתור מאחורי עומדת אישה עבת בשר, עם הילד שצועק והסירים שבטח בבית על הגז, בעלה בטח תכף יבוא לאסוף אותה אל סדר היום שלה. היא מסתכלת בי, בוהה, בוחנת ואני רואה את הראש שלה נודד, את העיניים מפליגות, במבט מבוייש.
"איזה אומץ זה, כל כך יפה שיש לך סגול בשיער!!, זה אדיר, הייתי רוצה גם ככה, אבל איפה… צריך אומץ בשביל זה" .
אני מחייכת ואומרת "תודה" בנימוס. מה אומץ בזה? כולה צבע שיער…
היא בוחנת קדימה ושוב משתאה בפליאה:
"וואי איזה יפה הציפורניים!!, ככה שפיץ! אבל צריך אומץ בשביל דבר כזה.. זה כמו של חיה!, אני לא מסוגלת.. למרות שהייתי רוצה.."
אני מסתכלת בה, מחייכת בחוצפה ומרשה לעצמי:
"אז תעשי גם, מה הבעיה? זה סך הכל שיער וזה בסך הכל ציפורניים, זה יפה וזה מדליק ואת אישה, תהיי חיה".
אני קמה מהשולחן, מסתכלת בשלמות, שמה מאה שקל על שולחן וקובעת תור לפעם הבאה. היא מתיישבת אחרי, מסתכלת לבונת הציפורניים בעיניים, מושיטה לה את היד ואומרת בבטחון מלא:
"אני רוצה שתעשי לי כמו שלה!"
תגובה אחת
וואו. מרגש מאוד. תודה