עומרי מלל | צילום: באדיבות המצולם
מאז שהוא זוכר את עצמו, עומרי מלל, בן 22, אהב לרקוד. אחרי שעבד עם כל האמנים הכי גדולים והופיע על כל הבמות הכי גדולות הוא מסמן את היעד הבא – קריירה בינלאומית מצליחה.
מתי התחלת לעסוק בריקוד?
“תמיד הייתי ילד שמח, אהבתי לקפוץ ולרקוד בבית, תמיד אהבתי מוזיקה והיה לי חוש קצב באופן טבעי. כשהייתי בן 10 אחותי הזמינה אותי לשיעור פתוח שלה בסטודיו ושבוע אחר כך כבר הייתי חלק מהקבוצה. למדתי במקביל את כל הסגנונות מהיפ הופ ועד בלט.
אהבתי לחלום בגדול ולהציב לעצמי מטרות ויעדים. בגיל 15 התקבלתי לקבוצת מצטיינים של ״בת שבע״ שם הייתי שנתיים.
מתי התחביב הפך לעיסוק?
“הריקוד הפך לעבודה של ממש בגיל 16. התנדבתי בפרויקט ובמקרה נתקלתי באחת הכוראוגרפיות המצליחות בארץ. ישר זיהיתי ובלי לחשוב הרבה ניגשתי לדבר איתה ולהציע את עצמי במקרה והיא מחפשת פרצופים חדשים. באמת אחרי כמה ימים קיבלתי ממנה הצעה להופיע בגמר הכוכב הבא עם נטע ברזילי בלייב. משם בלי הרבה הכנה מוקדמת היומן התמלא.
בשש שנים האחרונות הופעתי עם כל האמנים (עומר אדם, עדן חסון, עדן בן זקן, עופר ניסים, רן דנקר, אגם בוחבוט, אנה זאק, נועה קירל ועוד) בהופעות מלאות בפארק הירקון, לייב פארק, מנורה וגני התערוכה, ולקחתי חלק באירועים גדולים כמו האירוויזיון, טקס הדלקת המשואות, המכביה ועוד”.
איזה קושי ליווה אותך בתחילת הדרך?
“לא עבר יותר מדי זמן והתחלתי לסבול מבריונות. זה הורגש לכל אורך שנותיי כתלמיד בבית ספר, בכל מסגרת, כולל גדולים וקטנים ממני. גרמו לי להרגיש שאני עושה משהו לא בסדר, שאני חריג ושונה. אני זוכר שהייתי חוזר מהסטודיו מאוחר על האופניים, רואה שכל הכיתה נפגשה בלעדיי, היחיד שלא הוזמן. כאב לי, אבל אף פעם לא שכחתי למה אני עושה את מה שאני עושה, וכל הזמן אמרתי לעצמי לשדר ביטחון וראש מורם. אלו תקופות שלא נעים להיזכר בהן ויש רצון גדול לשכוח, אבל בו זמנית חשוב לזכור מאיפה באת ומה עברת זה מה שבונה אותך ומחשל אותך. במיוחד בתעשייה שאני מתעסק בה היום”.
איך מסתדרים עם העובדה שמשהו שאתה אוהב כ”כ לעשות גורם לך צער?
“ההשלכות של היותי בן רקדן גרמו לי להיות עצוב, היו לי תקופות שהייתי סגור, פחות מדבר. ההורים קצת דאגו. תמיד אומרים שהילדות היא התקופה הכי שמחה, אצלי זה הפוך. הרגעים היפים בילדות היו בסטודיו, בתחרויות ובכל מה שמוציא אותי מהמציאות. זה היה הדבר היחיד שבזכותו המשכתי לרקוד, אני רוצה להיות שמח ולא לרצות את הסביבה והנורמה”.
האם אתה חושב שהיום התחום הוא יותר מקובל וילדים הם יותר סלחנים?
“היום התחום עשה שינוי של 180 מעלות. כשהייתי ילד הייתי הבן היחיד בקבוצה, היום אני רואה שיש כמות מכובדת של בנים בכל קבוצה בגילאים שונים, זה מדהים. מאמין שהתפתחות הסושיאל תרמה מאוד, נוצר מרחב מקבל יותר, פחות שופט. כל הגבולות שהיו אז לאט לאט מטשטשים והחברה פחות עושה עניין”.
איזה אירוע מסמן עבורך נקודת מפנה בקריירה עד עכשיו?
“שנה שעברה הייתי בניו יורק ולוס אנג’לס במשך חמישה חודשים, רציתי לראות אם החלום של חו”ל מתאים לי, ואם זה בכלל ריאלי.
לאחד השיעורים שלקחתי הגיעה סוכנת שעובדת בסוכנות MSA, אחת משלושת הסוכנויות הכי מצליחות בארה״ב, ניגשה אליי בסוף השיעור ואמרה שהיא תשמח אם אצור איתה קשר. יום אחר כך קיבלתי מייל שהם מעוניינים להחתים אותי ולהציע לי עבודות. התרגשתי, באתי בלי ציפיות ויצאתי עם הכל. פתאום הכל היה נראה כל-כך קרוב, כבר לא בגדר חלום אלא מציאות. לצערי מה שמפריד ביני לבין החלום היא ויזת עבודה לארה”ב. תהליך ארוך וקשה בו צריך להציג הישגים מאוד ספציפיים ולהראות שאתה באמת מתחזק קריירה מצליחה ויציבה. כרגע אני ממש בשיאו של התהליך ואני מקווה שעוד השנה אוכל לקבל את הויזה ולבצע את המעבר.
בעשור האחרון הבנתי ששום דבר לא מגיע על מגש של כסף, אם רוצים משהו צריך לעבוד קשה בשבילו, לצאת מאזור הנוחות לא מעט פעמים ולא לשכוח לאהוב את עצמך לאורך הדרך. אם תחלום את זה אין סיבה שזה לא יקרה”.
מה הציפיות שלך מהקריירה בתחום?
“אני רוצה לראות את עצמי עוד השנה מקבל את הויזה ומבצע את המעבר. זה משהו שאני עובד עליו כבר תקופה וחולם שנים. עבודת החלומות שלי היא לצאת לטור ארוך עם זמר/ זמרת גדולים ובכלל להצליח לתחזק קריירה בין לאומית מצליחה. בתחום הבידור זה לא פשוט בכלל ודרוש הרבה מעבר לכישרון”.
