בדיוק סיימתי שמירה של שעתיים והוא בא להחליף אותי. עוד סטרייט מהצוות שלי.
הוא יושב מולי בש.ג. הזמן רץ ובלי שאשים לב אני מעביר איתו את השמירה שלו. הדקות נוקפות ואנחנו מדברים. אני מוצא את עצמי מספר לו על כמה קשה לי לפעמים להיות הומו במילואים, ועל כמה זה מציק להסביר ולענות שוב ושוב על שאלות חודרניות ואישיות.
הנה, רק אתמול, בסיור, האידיוט הזה עם ההערות ההומופוביות, שלא רוצה בכלל לשמוע ורק רוצה להגיד את דעתו על “למה אתם עושים דווקא” ו”אנשים רוצים להיות להט”בים כי זה מגניב”, ואני נושם עמוק ומסביר בסבלנות על איך אפשר לראות את זה אחרת… שוב…
והוא מסתכל עליי ואומר לי: ” אחי, אתה לא חייב”.
“מה?”, אני שואל אותו.
“אתה לא חייב להסביר כלום לאף אחד”, הוא חוזר שוב כאילו זה ברור מאליו, “אתה לא מחויב להסביר, אתה לא צריך לספוג את זה, הכל בסדר איתך, זה הוא הדביל”.
אני משפשף את העיניים, המום. שמונה שנים אני פוגש את הבחור הזה לחודש בשנה, ומעולם לא נתתי לו את הקרדיט לנסות ולהבין אותי. הרי הוא קוף סטרייטי, בוגר יחידה מובחרת בצבא, שהמקסימום שהוא מסוגל אליו זה שיחות ציצי ופות. אז הבנתי שאני בבעיה.
המילואים האלה גרמו לי להבין משהו. הם האירו לי באור אחר את הדינמיקה שלי עם אחי הגדול ואחי הקטן, את היחסים המורכבים עם אבא ואת ההרכב של רשת התמיכה שלי. האסימון נפל ואיתו ההכרה במשהו די מפחיד – הומופוביה נובעת בעיקר מבורות, ויכול להיות שסטרייטפוביה לא שונה ממנה בהרבה. ליתר דיוק אני פוחד מגברים סטרייטים.
מאז ומתמיד היו לי יחסי אהבה-שנאה עם גבריות. אולי שם התחיל הקשר עם המחשבה שעליי להיזהר מגברים סטרייטים. הם עלולים לחשוף אותך, לפגוע בך, לחפור לך בפצע הפתוח. אבל כשאני בוחן את האינטראקציות שלי עם אחי הגדול, עם אבא שלי, עם אחי הקטן, עם המחלקה שלי במילואים ועם החברים מהעבודה, אני מבין שמרוב שאני שומר על עצמי אני מפסיד
כשאני מגיע לכיתת חוש”ן אני מגיע מוכן לקרב. יש לי שעה וחצי בה אני יוצא, מבחירה, מאזור הנוחות המוגן שלי ונכנס לגוב האריות, לעולם הסטרייטים, שם אני מסביר ומבהיר ועונה על השאלות הכי קשות. אבל בסוף זה נגמר ואין לי צורך לראות את אותם הגברים עם המבטים המאשימים, הבוחנים, השופטים. מופע של שעה וחצי כשאני עם שריון מורם ושרוול תשובות מפוצץ, בטוח בעצמי, מרוצה שהצלחתי להחדיר בינה בעדת הבבונים.
אז אני אוהב לספר לעצמי שאני עושה שינוי, שאני מסביר ומלמד לקבל את השונה. שאסור לפחד מהאחר. המסר שאני מעביר לתלמידים הוא – תאמינו או לא, אני יודע שאני שונה מכם, אבל אתם יודעים מה? כולנו שונים. אז אל תעשו הכללות, תנסו לראות כל אדם כאדם. ולמה לא כדאי לעשות הכללות? כי אז אתה מפסיד המון, אנשים מורכבים וכל אחד הוא עולם בפני עצמו.
אני ממשיך לשכנע את אותם התלמידים שאמנם אנחנו חושבים בסכמות, כי ככה אנחנו מתמודדים עם הכמות המטורפת של המידע בה המוח שלנו מופצץ ביממה, אבל אנחנו מפסידים. אנחנו מקצרים תהליכים, אבל אסור לנו לעשות את זה עם אנשים. אני טופח לעצמי על השכם על המילים היפות עד שאני מבין שאני חוטא במה שאני מטיף נגד- אני עושה הכללות כל חיי לגברים סטרייטים.
אני פוחד, וכשאני פוחד אני לא חושב בבהירות, אני עושה קיצורים. מולם אני מרגיש תחושה מבאסת של צורך להוכיח את הגבריות שלי. אני מקטין את עצמי, מצמצם את עצמי ולא נותן להם הזדמנות לשפוט אותי בכלל. אני מניח שאם הוא גבר סטרייט, אז אין שום סיכוי שהוא יכול להזדהות אותי, שהוא מסוגל להגיע לעומק רגשות כמו החברים ההומואים שלי. הוא לא יבין אותי ולמה? כי ככל הנראה הוא ניאנדרתל.
זה לא שאין לי חברים גברים סטרייטים. טל הוא אחד הנפשות היותר רגישות שפגשתי, ואני מסוגל לספר לעומרי דברים שאני לא מספר לאמא שלי. אבל במקום להסתכל על הדוגמאות האלה ולהבין שאולי אני טועה, שאולי התפיסה הכללית שלי על גברים סטרייטים היא גסה ולא מדויקת, אני עושה את אותה הטעות, שמרתיחה אותי כל פעם מחדש. אותה הטעות שתלמידים רבים עושים כשאני נכנס לכיתה. הם אומרים: “אתה בסדר אתה, הלוואי וכולם היו כמוך אבל רוב ההומואים המוחצנים זה סתם כדי לעצבן”. הם לא מסוגלים להתמודד עם שונות אז הם מניחים שלכל כלל יש יוצא מן הכלל. אז מסתבר שגם אני נופל שם. אני מספר לעצמי שטל ועומרי הם יחידי סגולה, שאר העם הגברי הסטרייטי לא מסוגל למאית ממה שהם מסוגלים.
אני מניח שאם הוא גבר סטרייט, אז אין שום סיכוי שהוא יכול להזדהות אותי, שהוא מסוגל להגיע לעומק רגשות כמו החברים ההומואים שלי. הוא לא יבין אותי ולמה? כי ככל הנראה הוא ניאנדרתל
מגיל מאוד צעיר אנחנו לומדים לפחד, זה אינסטינקט ששומר עלינו בחיים. כשהייתי קטן אמא אמרה לי לא לדבר עם זרים, “יש גם אנשים רעים בעולם והם עלולים לפגוע בך”. אז כנראה שמשהו בחווית החיים שלי יצר גם אצלי את ההכללה הזאת.
מאז ומתמיד היו לי יחסי אהבה-שנאה עם גבריות. מה זה אומר להיות גבר? קינאתי באותם הגברים שככל הנראה נולדו עם הידע המוקדם הזה או למדו במהירות, אני תמיד הרגשתי שאני מזייף. אולי שם התחיל הקשר עם המחשבה שעליי להיזהר מגברים סטרייטים. הם עלולים לחשוף אותך, לפגוע בך, לחפור לך בפצע הפתוח. אבל כשאני בוחן את האינטראקציות שלי עם אחי הגדול, עם אבא שלי, עם אחי הקטן, עם המחלקה שלי במילואים ועם החברים מהעבודה, אני מבין שמרוב שאני שומר על עצמי אני מפסיד.
אולי בגיל 3 זה היה נכון להכליל כי לא היתה לי את היכולת להבין מי יכול לפגוע בי ומי לא, מי הוא חבר ומי הוא אויב. אבל אני כבר לא בן שלוש, ונאה דורש נאה מקיים. אמנם כנער מתבגר הקללות במסדרונות “בוא הנה יא הומו” פצעו בי בבשר החי, אבל אני כבר לא בן 14. אני כבר יצאתי מהארון שלי, הפחד מחשיפה כבר לא רלוונטי. הגיע הזמן להסתכל לאדם בעיניים ולא לשפוט אותו לפי הנטייה המינית שלו, הגיע הזמן ללמוד ממישהו שהוא קצת שונה ממני אבל אולי גם קצת דומה.
