cco
בגדול, אני עם העניין הזה של HIV ולחיות אתו וכל זה – די סיימתי.
שלא תתבלבלו, אני לא בהדחקה ולא בהכחשה. אני מודע לכך שמצבי הגופני מורכב יותר מזה של אדם שאינו נשא; אני עושה בדיקות תקופתיות (כנראה שהרבה יותר מהאדם הממוצע); אני לא באמת שוכח שאני “במצב” הזה. אבל מאותו היום, שבו קלטתי, שבגלל הטיפול התרופתי אני כבר לא מדבק – אני סיימתי. זה אתם, קוראי וודג’ ועם ישראל, שלא קראתם את המזכר, כמו שאומרים. וסליחה על הכללה, אבל ככה זה: רוב הציבור הישראלי, נכון ל-2016, אינו מודע לכך שנשא מטופל בהצלחה הוא נשא שאינו מדבק.
אז אני רוצה ללכת אחורנית ולהסביר את עצמי קצת יותר, כי אני כבר מדמיין את התגובות על חוסר האחריות שבדברים הללו. בתור מי שהיה פה עוד כשאנשים מתו מוות כואב, לאחר השפלה חברתית נוראית לקינוח (אתם יודעים – השואה הקטנה הזו, שהתרחשה פה בשנות השמונים ועד לפחות לאמצע שנות התשעים), הידבקות בנגיף ה-HIV נחשבה מבחינתי לסוף כל הסופים. זו לא הייתה החרדה מגסיסה כואבת (דוגמת סרטים כמו “פילדלפיה” או תכניות טלוויזיה דוקומנטריות בהן הומואים אמריקאים מספרים על מאות חבריהם שהיו ואינם עוד). העננה שלי, ואני די בטוח שזוהי עננה שמלווה נשאים ונשאיות רבים, היא העננה של הסטיגמה החברתית. והסטיגמה החברתית (על הביטוי “שק של מחלות” שמעתם? את השאלה “אחי, אתה נקי?” שאלו אתכם רגע לפני חדירה, כאילו הייתם מלוכלכים?), היא היא לב העניין. והיא מבוססת בעיקר על החרדה מהידבקות. אתם פוחדים מאתנו פחד קמעי שפוגע בשנינו.
האם הייתם מסרבים לעבוד באותו חדר עם חולת סכרת? האם הייתם מסרבים לחלוק אסלה עם אדם הסובל מבעיות כולסטרול או לב? כי פרקטית, במצב הרפואה של היום, אלו בעיות רפואיות מסוכנות לא פחות, אם לא יותר
לצד החרדה שלכם, מתנהל יקום מקביל ושונה לאללה. כי כיום, לאחר שיצאו לעולם פרסומים מבוססים ומהימנים, אודות מחקרים שנערכו על זוגות מעורבי סטטוס (האחד חיובי מטופל בהצלחה והשני שלילי), שמוכיחים שיעורי הדבקות אפסיים כמעט – המצב השתנה ב-180 מעלות. לא מאמינים לי? אתם מוזמנים לביקור בתודעה שלי. בעולמה של אותה תודעה יש המון ביטחון עצמי ומעט מאוד רגשי נחיתות הנוגעים למצב הזה. זוהי פריווילגיה עצומה שיש לי, ושלא הייתה לחברי למועדון החיובי של הנשאים, עד לפני עשור.
הם, חסרי מזל שכמותם, חששו מכל תנועה יומית שהיה בה הסיכון הקלוש של מגע גופני והחלפת נוזלים עם יקיריהם. הם סבלו מסיטואציות של ארוחת חג עם קרובי המשפחה האהובים והשיפוטיים שלהם. הם חששו משימוש מקרי בסכין גילוח בבית של בן הזוג החדש שלהם, באותו בוקר שבו הם נזכרו שהם לא הביאו את שלהם. הם חששו מזה שעובדים במשרד שלהם יקומו בהפגנתיות ויצאו למרפסת, כי ברח להם איזה אפצ’י מפתיע. הם בכלל לא יכלו להעלות על דעתם קיום יחסים עם אדם כלשהו תוך גילוי מצבם הרפואי. אז הם הסתירו והסתירו והסתירו.
מעבר מהיר לשנת 2016 מציב את הנשאים והנשאיות במדינת ישראל במצב דינאמי מרתק ומתסכל כאחד. מצד אחד, אנחנו חיים במדינה עם שירותי בבריאות נאותים בתחום זה. נכון להיום, כמעט כל מי שאובחן כחיובי – מקבל מיד את הטיפול התרופתי. זה משתלם לכולם: זה בריא יותר לנשא, וחסכוני יותר למדינה, שכבר הבינה מזמן שנשא מטופל – אינו מדבק. ואם הוא אינו מדבק, הרי שיש כאן תכנית מניעה.
וכשאני אומר אינו מדבק, אני כבר לא מתכוון לשיעול או סכין גילוח, אלא ל”אינו מדבק בקיום יחסי מין לא מוגנים”. עד כדי כך לא מדבק. לא מאמינים לי? אתם מוזמנים לקרוא את המחקרים המתוארים בעמוד, שליווה את הקמפיין של הוועד למלחמה באיידס מהשנה האחרונה. זהו עמוד שמזמין אתכם להכיר אותנו, את האנדיטקטבלס שחיים בקרבכם. זהו המזכר שטרם קראתם.
…וכשאני אומר אינו מדבק, אני כבר לא מתכוון לשיעול או סכין גילוח, אלא ל”אינו מדבק בקיום יחסי מין לא מוגנים”. עד כדי כך לא מדבק
אבל בגלל שאתם לא יודעים את זה – או מסרבים להפנים את זה – אנחנו לא יוצאים מהארון. כי אנחנו, כמו כל בן אנוש, מגיבים באופן הטבעי ביותר לבריונות – אנחנו מסתתרים. וזו גם הסיבה, שבגללה הטקסט הזה אינו חתום בשם מלא ואמיתי, שמונה שנים אחרי שאובחנתי. רובנו עדיין חוששים להפיל צער עצום על בני משפחותינו (רוב רובם של הנשאים בישראל לא ספרו להוריהם אודות הסטטוס הרפואי שלהם). ולפעמים, גם כשאנחנו מספרים לבני זוג חדשים – אנחנו נתקלים בטריקת טלפון, הודאות נעצה והוצאה מהארון ברשתות החברתיות.
אז המצב הרפואי הזה הוא כבר מזמן מצב חברתי גרידא. תשאלו את עצמכם, האם הייתם מסרבים לעבוד באותו חדר עם חולת סכרת? האם הייתם מסרבים לחלוק אסלה עם אדם הסובל מבעיות כולסטרול או לב? כי פרקטית, במצב הרפואה של היום, אלו בעיות רפואיות מסוכנות לא פחות, אם לא יותר. אבל כל עוד אתם ממשיכים להכות בנו בטוקבקים, באתרי ההיכרויות או אפילו ישר בפרצוף, באלימות מילולית, בשיפוטיות (“הגיע לכם כי לא שמתם גומי”), כל עוד זה קורה – אתם לא באמת תדעו מי אנחנו. וחבל, כי אנחנו מהממים.
