אקטיביסטית חברתית, מתנדבת בבית הפתוח כחלק מצוות ההפקה של מצעד הגאווה בירושלים. כתבת בקול ישראל מזה שש שנים, ובת הזוג של מאי פלג ז”ל
עם מי היית יושבת לדרינק, איזה ואיפה?
נטלי כהן-וקסברג, בירה באיזה מקום שלא יציקו לנו. אולי בבר ה-4:20 בירושלים. האמנות בארץ איבדה את המחאתיות שלה, והיא חוזרת אליה לאט לאט עכשיו ככל שהשלטונות חונקים את היוצריםות ומוסדות התיאטרון והאמנות. בעיני כהן-וקסברג היא דוגמה למופת לאמנות מחאתית. הספקתי לכתוב עליה עבודה אקדמית, והחלום הוא לכתוב עליה גם סמינריון בשנה הבאה.
מה לדעתך הקשר בין גאווה לפמיניזם?
הדוק. אני בעד איחוד מאבקים כי האויב שלנו הוא משותף: הפטריארכיה. הפטריארכיה מתעללת בכל מי שסוטה וסוטה מהחוקים שלה. אהבה בין גברים, בין נשים, זהויות מגדריות לא בינאריות – כל אלו אוכלים את אותו חרא שנשים אוכלות מעצם היותן נשים, ונקבות אוכלות מעצם היותן נקבות. המאבק של נשים להט”ביות הוא כפול. והפטריארכיה היא חתיכת כוח אכזרי, וצריך כמה שיותר כוח אדם כדי שנצליח לנפץ אותה לרסיסים.
מה הייתה נקודת המפנה בחייך שממנה התחלת לפעול למען הקהילה הגאה?
אף פעם לא “גיליתי על עצמי” כמו שבגיל 11 גיליתי על החברה שהיא הומופובית, כי התחושות שלי כמתבגרת היו לי טבעיות לחלוטין. מצעד הגאווה הראשון שלי היה בכיתה ט’, ומהר מאוד נכנסתי לבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות כחניכה ואז כמתנדבת. “פעלתי למען הקהילה הגאה” נשמע הרואי משהו, כשלמעשה זה צורך הישרדותי. כבר אז נמאס לי שהא.נשים שאני אוהבת נמצאות בסכנת חיים, ועלולות להיות מותקפות 24\7. הרגשתי שאם אשב בחיבוק ידיים אצא מדעתי מחוסר אונים.
באיזה אירוע או פעולה שלקחת בה חלק את הכי מתגאה?
אני פעילה בצעדות השרמוטות בירושלים, בהתחלה כמשתתפת אקטיבית (יש לי קול להפגנות) ועכשיו נכנסת טיפין-טיפין לארגון הצעדה. מכל ההפגנות, זו ההפגנה הכי חשובה בעיני: לא כמו מצעדי הגאווה ברחבי הארץ, שהם מבורכים ונפלאים וכל אחד עם אופיו הוא, צעדת השרמוטות שמה לה במטרה להיות רדיקלית, לא פשוטה לעיכול, in your face. אני חושבת שככה נראה מאבק אמיתי: זועם, רותח מכעס ולא מתפשר. המון חברי וחברות קהילת הלהט”ב מוצאות את מקומן בצעדה הזו, כי האויב שלנו הוא משותף: הפטריארכיה.
מה את אוהבת לעשות בשבת בבוקר?
אני מאלה שקמות מוקדם בשבת כדי להספיק ללמוד את כל מה שלא הספקתי במהלך השבוע. אבל שישי זה יום הנמנום וההתכרבלות שלי. אני מנסה להספיק לעשות קניות עד העוצר וממשיכה להתכרבל
לאן אנחנו צועדות? איפה את רואה את הנשים בקהילה בעוד 5 שנים?
אלוהים יודעת. אני מנסה להישאר אופטימית אבל מצבנו רע, בייחוד בתחום ההטרדות המיניות, התקיפות, האונסים והתלונות במשטרה. יכול להיות שהתקשורת פשוט מתחילה לתת לזה מקום, שזה סימן טוב, אבל הלינצ’ים שהמתלוננות עוברות רק וירטואלית מזעזעים אותי, ואני לא מתחילה אפילו לדבר על הטלטלה שהחיים האישיים שלהן עוברים. אני מאחלת לנו בעיקר איחוד כוחות לכדי כוח עצום שיתן קונטרה לכל הכאב הזה.
מהו העיקרון הכי חשוב לך בחיים?
יש סרט שנקרא “סדקים” משנת 2009, אחד הסרטים האהובים עלי, על חיים בפנימיית בנות באנגליה. המורה שלהן אומרת שם “The most important thing in life is desire. The world is yours for the taking. All you need is to desire it”. המשפט הזה נצרב לי בתודעה ודחף אותי לפעול ולעשות. חוץ מזה, אני גם סטודנטית לתיאטרון ולאמנות. בעוד שנה בלי עין הרע יהיה לי תואר באסקפיזם. אהיה בורחת-מן-המציאות עם תעודות.
מה מחזק אותך?
מנגנון ההגנה שלי עובד על הומור שחור. פוליטיקה, פטריארכיה, הומופוביה, מצב בטחוני – כל מה שמדכא אותי עובר פילטרים חריפים של ציניות וסרקזם. זה משכח כאבים נהדר. ממליצה בחום.
