טרנסג׳נדריות, לסביות, הומואים, ביסקסואלים, וכל מי שלא מוצא עצמו בתוך המסגרת הסטרייטית ה׳נורמטיבית׳: אין לנו זכויות שוות. לא רק זה, אלא שעלינו להשתחרר מהחשיבה שכולאת אותנו בתוך כלוב זהב, לפיה זכויות בסיסיות ניתנות בגלל היותנו אזרחים. בעולם אידיאלי- כן. במצב הנוכחי, לא: זכויות לוקחים, לא מקבלים. חשבתם שאם תשרתו בצבא או תעשו שירות לאומי, תשלמו מסים ותצביעו בבחירות ובאופן כללי תשמרו על החוק כמו שלימדו אתכם בשיעור אזרחות- תקבלו את אותן הזכויות שיש לחבריכם הסטרייטים אשר הדבר היחיד שמבדיל בינם לביננו הוא הנטיה המינית? חשבו שוב. והתעצבנו. הגיע הזמן.
במשך שנים אמרו לנו שאם רק נראה לאחרים, לחברה שמסביב, למשפחות ולחברים, לקולגות- שאנחנו כמוהם סך הכל; נורמלים לגמרי עם רצונות אנושיים למשפחה, עבודה וכסף וחיים אפרוריים – הם יבינו. אמנם, הקהילה הגאה התקדמה לא מעט מאז שחוקק חוק איסור משכב זכר. עם זאת, הגיע הזמן לשנות תקליט ולהתחיל להניע תהליך: אחיד, כולל, שמטרתו ברורה: זכויות שוות, או כלום. לא נסכים לקבל פחות וכל דרישה לפחות משמעותה ויתור משמעותי על זכויות האדם שלנו. בבסיס, לפני הכל: מדוע שאדם שנטייתו המינית היא X יקבל זכויות יתר מאדם שנטייתו המינית היא Y? איזו סיבה הגיונית, יכולה להרגיע את הכעס המצטבר, התסכול וההשפלה הגדולה?
עלינו להשתחרר מהחשיבה שכולאת אותנו בתוך כלוב זהב, לפיה זכויות בסיסיות ניתנות בגלל היותנו אזרחים. בעולם אידיאלי- כן. במצב הנוכחי, לא: זכויות לוקחים, לא מקבלים
האחראית על האימוץ במשרד הרווחה אמרה, בריאיון שפורסם בגל״צ, כי ״צריך לנסות שהילד יקבל משפחה שהיא אינה משפחה מורכבת ושיש לה קשיים בתוך החברה“. בנוסף, גורמי מקצוע במשרד הרווחה אמרו ל״הארץ״ כי ״אין מספיק לגיטימציה בחברה הישראלית למשפחות להט״ביות״. כתגובה לדברים אלו, האגודה למען הלהט״ב ארגנה הפגנת בזק ביום חמישי, ה-20 ליולי, מול קרית הממשלה, כאשר תוך 24 שעות הצטרפו לאיוונט בפייסבוק כמעט 5000 איש ואישה (וכל מי שבתווך), כשעוד אלפים משתפים את האירוע. בנוסף לכך, כפי שפורם ב״הארץ״, התעורר גל מחאה בפרקליטות המדינה על כך שהאחרונה הסכימה לייצג את עמדתם החשוכה של משרד הרווחה והמשפטים בעתירה בבג״צ שהובילה לאפקט הציבורי. לפי הפרקליטים, על הפרקליטות היה לסרב לייצג עמדה זו. עורך דין בפרקליטות מחוז תל אביב אף שלח מייל לכל עמיתיו בו כתב, בין היתר: ״השבוע התביישתי במדינה שלי, אך לא פחות מזה במקום העבודה שלי״.
העמדות הללו וההמולה הציבורית משמעותן דברים רבים ומצביעות על תהליכים ורבדים שונים, אך בבסיסן ובעיקרן מצויה ההבנה כי הקהילה מתעוררת. לא נשב עוד בשולי הכביש כשזכויותינו לא נרמסות – כי אין זכויות לרמוס. לא נסתפק עוד במצעדי גאווה ובקמפיינים עתירי תקציב אשר משתמשים בנו כדי להביא תיירים שזופים לחלב ולדבש שלנו. עידן השתיקה, ההסכמה והרכנת הראש מתוך רצון ותקווה אמיתית שתהליכים ילכו וישתנו – עבר וחלף מאיתנו. אנחנו נדרוש, אנו נקבל. אם לא למעננו בלבד, אז למען הילדים שגדלים באותן משפחות שהמדינה מגדירה ככאלה שיעמיסו מטען חורג על ילדים ולא יספקו להם את כל צרכיהם.
הפגינו וצאו לרחובות. החזיקו ידיים ברחובות ולא רק באלו של תל אביב. דברו על כך ואל תתנו לדברים להישכח ולשקוע מסדר היום הציבורי. במדינה בה אנחנו חיים, בה מתרחשים מאורעות משני ומעצבי חיים באופן יומיומי, אסור לנו לתת לחוסר הזכויות שלנו להפוך לחדשות ישנות ו׳להתנרמל׳, כפי שבוודאי מקבלי ההחלטות מצפים, מקווים ורוצים. אנחנו לא שקופים וילדינו אינם מסכנים. הם לא יתנו, אבל אנחנו ניאבק ואנחנו נקבל.
20.7 בשעה 18:30 – מפסיקות לשתוק, יוצאים להפגין – הפגנה מול קריית הממשלה, מנחם בגין 125 ת”א
21.7 בשעה 11:00 – מחאת החריגים – הפגנה מול הבית של איילת שקד, עטרות 6, ת”א
