אתמול (ה’) התקיימה בפתח תקוה עצרת הנוער שחתמה את עונת הגאווה לשנת 2019. אחד אחרי השניה עלו על במת הנאומים נציגי הנוער הישראלי והציגו את הדרך בה הם רואים את מקומו של הנוער במאבק לשוויון זכויות.
בין הנואמות היו שתי חברות הקהילה האתיופית, שדיברו על הדיכוי הכפול ועל הקשיים המשותפים, והבהירו את חשיבות המאבק המשותף לשוויון זכויות.
בר שטו בת ה-18, סיפרה לנוכחים על ההתמודדות שלה כנערה אתיופית ולסבית:
“הגעתי לכאן כל הדרך מאשדוד, כי כבר נמאס לחיות עם זה שלא מקבלים אותי בחברה הישראלית על צבע העור שלי או על הנטייה המינית שלי אך ורק בגלל שתי סיבות – בורות ושנאת חינם. בשנה האחרונה, היו מוקדי מחאות רבים ברחבי הארץ כנגד הרצח של סלמון טקה זכרונו לברכה, שנרצח על ידי שוטר. יחד עם המשפחה שלי ויחד עם החברים והחברות שלי, יצאתי להפגין במוקד המחאה באשדוד בקריאה כנגד הגזענות והאלימות המשטרתית. והמחאה לא תגמר עד שיהיה צדק, עד שבכל פינה יפנימו שצבע עור הוא לא חשד סביר.
אני מרגישה שקשה לנו יותר, לחברים והחברות בקהילה האתיופית לצאת מהארון. אפשר לנסות למצוא את הסיבות למה ולהצביע על הקהילה ולהגיד כל מיני דברים מלמעלה, אך אני רוצה להצביע על הסיבה הכי בוערת בעיני: אנחנו מתמודדות עם דיכוי כפול. תנסו להוסיף את תחושת הבדידות וחוסר השייכות שלנו כלהט”בים, לתחושת הבדידות וחוסר השייכות שלנו כחברי וחברות הקהילה האתיופית, ותבינו למה זה קשה יותר.
אני מאמינה שהמאבקים היומיומיים של כל אחד ואחת מאיתנו הפכו להיות משותפים. שתי הקהילות שלנו צריכות להתחבר, אנחנו עוברים בדיוק את אותו הקושי אל מול החברה הישראלית שמפלה אותנו. ריגש אותי לשמוע שהיו דגלי גאווה במחאות באזור המרכז כנגד הגזענות והאלימות המשטרתית. לצערי באשדוד לא ראיתי דגל גאווה שעזר לי לגלות אם אנחנו גם שם.
אני אוסיף שבאופן אישי, תמיד רציתי להיות גם במחאות כנגד האפליה והדיכוי שמופנה אלי מעצם היותי להט”בית. השנה, ממש בשבוע שעבר, הייתי בפעם הראשונה ביחד עם חברה טובה שלי באירוע ובמצעד הגאווה והסובלנות האשדודי. ממש שמחתי. הסתכלתי מסביב וראיתי שיש כאן עוד כמוני, הרגשתי בבית.
אני בת אדם שדוגלת באהבת חינם ואני מאמינה שעם הדורות הדברים ישתנו וכבר משתנים. הדור שלנו ידע להכיל ולקבל את השונה הרבה יותר טוב מהדור של ההורים שלנו. ואני רוצה למסור כאן על הבמה הזו לכל אחד ואחת – אל תתנו לאף אחד להוריד או להכשיל אתכם או לפגוע בכם, תהיו גאים וגאות במי שאתם, תמיד תשאפו להגיע הכי גבוה והכי רחוק שיש – פשוט תהיו מי שאתם”.
זמנאיי טפרה, אקטיביסטית חברתית, הדגישה בנאומה את הכוח של המאבק המשותף:
“אי־צדק במקום כלשהו הוא איום על הצדק בכל מקום”, אמרה טפרה, “עד שכולנו לא נתמלא בתחושת אחריות כלפי האחר, כלפי החברה שאנו חיים בה, עד שכולנו לא נבין שהטוב של האחד לא יכול להתקיים לטווח הארוך, בלי הטוב של האחר- לא יהיה פה טוב. ואני מאמינה שיכול להיות פה טוב, הרבה יותר טוב.
תקראו לי נאיבית, כן. קוראים לי זמנאיי טפרה אני אקטיביסטית חברתית למיגור גזענות ואלימות משטרתית ואני נאיבית גאה.
אני נאיבית בת לנאיבים שחלמו בגדול והגשימו. אני בת למאמינים בני מאמינים שבמשך כמעט 3000 שנות גלות חלמו להגיע לארצם. חלמו, קבעו מציאות בדבר עלייתם ארצה, והגשימו. אני חלק מקהילת חולמים שלא מפחדת מדרך ארוכה. אני חלק מקהילה מפוארת שהגזענות בחברה והגזענות הממסדית כמעט והפכה אותה למפורקת, אבל אנחנו לא ניתן לזה לקרות, כי אני חלק מקהילה שיודעת להתקומם ולנצח!
בחודש האחרון אנחנו מפגינים יום יום נגד מדיניות פרופיילינג רצחנית, נגד אלימות משטרתית, אבל האלימות המשטרתית היא חלק מתופעה רחבה יותר בחברה הישראלית, חלק מרעה חולה שנקראת ‘גזענות’.
בשם הגזענות , הטילו ספק ביהדותינו
בשם הגזענות, זרקו את דמנו
בשם הגזענות התירו את דמינו
בשם הגזענות, שפכו את דמנו
בשם הגזענות הזריקו לאמהות שלנו זריקות לדילול ילודה
בשם הגזענות, קראו לילדים שלנו ‘כושים מסריחים’ והפלו אותם במוסדות חינוך
בשם הגזענות, המוהל אסולין השתמש בתינוקות שלנו כבשר תותחים ונתן למוהלים צעירים לבצע בהם ניסיונות.
בשם הגזענות, אברה מנגיסטו עדיין מופקר בשבי החמאס כי ‘שחור’ לחופש אינו נולד ובטח לא הילד של כולנו.
בשם הגזענות בוצעו הפשעים הגדולים והמזוויעים בהיסטוריה.
בשם הגזענות, נעשים פשעים חמורים בארצנו.
בשם הגזענות, והארץ שותקת.
אנחנו זועקים, צובעים את הרחובות בצבעי האדמה אבל הארץ שותקת.
לפני חודש שיתקנו את המדינה, כי נמאס לנו מזה שמשתקים לנו את החיים, כי נמאס לנו מהגזענות האלימה שמופנית אלינו מכל עבר. ואז כמו בכל פעם, קראו לנו ‘אלימים, ‘ברברים’ ושלל מיני ‘תיאורים’ שמטרתם לעשות דה־לגיטימציה לאחת המחאות הצודקות שידעה ארצנו.
אני מסתכלת ובוחנת את החברה הישראלית וכואבת, אנחנו חיים במציאות שבה אנו מפולגים למחנות מחנות, מציאות בה אנו מחולקים לגזרים ומגזרים. כל קבוצה מפגינה על מה שקרוב לה וכואב לה. יש מין תפיסה שגויה שכל אחד צריך להלחם על שלו וכל אחד לעצמו – תפיסה של פיזור כוחות, תפיסה שמשרתת את הממסד ולא אותנו האזרחים.
יש מילה אחת שמפחידה את השלטון, מילה אחת שבה טמון הכח האזרחי. המילה הזו היא: סולידריות! המילה שעוסקת בכך, שלי ולכם יש אינטרסים משותפים רבים שעולים בהרבה על המפריד בינינו.
המאבק שלכם ושלי הוא זהה – זהו מאבק על שוויון זכויות זהו מאבק על קבלת האדם באשר הוא אדם. ואני מבטיחה לכם פה, קבל עם ועדה, שאם נעמוד זה לצד זה ונפגין סולידריות – זה יהיה הזרז לשוויון זכויות וצמצום פערים. אני לא רוצה להתעורר למציאות שבה אני שומעת בחדשות שנער אתיופי נורה למוות כי צבע עורו הפך להיות חשד סביר. אני לא רוצה להתעורר למציאות שבו נער או נערה מהקהילה הלהטבית נדקרים ונורים למוות בגלל נטייתם המינית.
אנחנו ערב תשעה באב, אלו ימים שבאו להזכיר לנו שבית המקדש חרב על שנאת חינם. אני לא רוצה להתעורר לבוקר של חורבן
אני לא רוצה להתעורר לבוקר שהמילה ‘שחור’ ו-‘הומו’ הן קללה.
אני רוצה להתעורר ‘לשחרית’ של יום חדש שבו אנו מפגינים סולידריות, עומדים זה לצד זה וקובעים סדר חדש. סדר שמשרת אותנו!
בכובע הנוסף שלי אני גם מחנכת, ואני מחנכת את החניכים שלי להיות גאים בעצמם ואני עומדת כאן ומבקשת מכם להיות גאים בעצמכם. ומבקשת שנעמוד ביחד גאים ונדאג שיהיה פה יותר טוב”.
