pixabay | cc0
השנה, חג הפסח הגיע אלינו לתוך מציאות שלא ברור מאיפה נפלה עלינו. אפשר לקוות שבעוד שנה, שנתיים ועשור, נסתכל לאחור על פסח 2020 ונוכל להגיד “זוכרים? לא ייאמן שחגגנו בתנאים המוזרים האלה” ולתהות איך המציאות השתנתה לחלוטין בזמן כל כך קצר.
גם הזיכרון שלי מפסח 1987 כאילו לקוח ממציאות מדומה, רחוקה מכל מה שאנחנו מכירים בשנים שעברו מאז. הייתי בן 14 בערך, ונסעתי לחגוג עם המשפחה המורחבת (רוב הקרובים שלי דתיים) את ימי החג בגוש קטיף – בישוב נצר חזני. אני זוכר דיונות ענק קסומות שהתגלגלנו בהן עם בנות ובני הדודים הרבים, מראות פסטורליים ושלווה גדולה בבית ההארחה שבו חגגנו. אווירה משפחתית והמון “ספייס” – כאילו אנחנו לבד בעולם, והמון שקט.
לא היו פחד או תחושת סכנה, וגם, צריך להודות, לא זוכר שעלו בראשנו מחשבות על החיים של מאות אלפי הפלסטינים ברצועה הצפופה, או על איום ביטחוני שעלול להגיח מהשטחים. ישראלים נסעו לגוש קטיף כאילו הייתה אשדוד ולקניות ברצועה כאילו היתה מתחם ביג בשרון – בלי גדרות ובלי דאגות, ומוניות פלסטיניות עם האות “ע'” הוציאו והכניסו עשרות אלפי עובדים לשטח ישראל כל בוקר וערב. 20 שנה בדיוק לניצחון ששת הימים, ולמרות הטראומה הישראלית ממלחמת יום הכיפורים, בראייה של רבים אז (וכמו גם בראייה של ישראלים רבים בימינו), הייתה תחושה שנשלוט ביש”ע לנצח, ההתנחלויות ימשיכו לקום ולשגשג ואיש לא ינסה להפר את השקט המדומיין שלנו כי הזמן משחק לטובתנו.
במוצאי החג, בדרך חזרה, נסענו דרך עזה, כמו שהיה מקובל. דווקא בלב כיכר השוטר ההומה, בלב העיר – לאחת המכוניות היה פנצ’ר. עצרנו, 5 או 6 משפחות, ובמשך כ-20 דקות שבהן היה צריך לפתור את הבעיה הזאת – אנחנו הילדים, הסתובבנו ושיחקנו ללא דאגות ברחבי הכיכר. ומה הסיפור? שאין סיפור. הפנצ’ר תוקן, הנסיעה המשיכה, והחג עבר בשלום. לא שמעתם על זה בחדשות כי לא היה בזה שום דבר מיוחד.
כמה חודשים אחר כך, עדיין ב-1987, החלה האינתיפאדה הראשונה שסדקה את ההנחות שהנחנו ואת בועת הביטחון שלנו. עוד כמעט 2 עשורים קדימה, ודווקא מנהיג הליכוד אריאל שרון ז״ל, מי שדגל רוב חייו בחזון ארץ ישראל השלמה הוביל את ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה. בהמשך, הפכה עזה לבירת חמאס, והזיכרון משנת 1987 הפך באופן רשמי למדע בדיוני.
ובפסח שואלים את הקושיות, אז מה נשתנה? הכול משתנה, כל הזמן – אנחנו לפעמים אפילו לא שמים לב. הדברים פחות יציבים ממה שהם נראים. לפעמים זה לטובה ולפעמים לרעה, לפעמים מתהפך וחוזר. החיים הם הרי מה שקורה לנו בזמן שאנחנו מתכננים דברים אחרים. הלוואי שבעתיד נצחק על שגעון הקורונה הזה. אנחנו חיים מיום ליום, בהישרדות כלכלית ומנטלית. גם בתקופת אי ודאות – נחיה את ההווה, נחבק ונחזק את משפחתנו מלידה או מבחירה, את הסביבה ואת הקהילה שלנו.
חג שמח!
