אוחצ’ תדרימי

צילום: הלנה ברוס

אנשי דת נעלבים, זה נהיה הקטע שלהם.

בכל פעם שמשהו סותר את אורח חייהם הדתי, הם לא מתלוננים או מתמרמרים, הם פשוט משתטחים בזעם קולני על רצפת העירייה/כנסת/ממשלה ונעלבים. וכמו כל ילד טוב שמנסה למתוח את הגבולות, בפעם הראשונה שנעלבו והצליחו להשיג את מבוקשם, הפכו אנשי הדת את ההיעלבות לקונספט ובכך הפכו לנעלבים מקצועיים.

חשוב לציין, שלפי הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה והיעלבות, בחמש השנים האחרונות מחזיקה קהילת הלהטב”ק במספר הגבוה ביותר של העלבת דתיים. מה שהופך אותנו בעצם, למעליבים מקצועיים.

בשבוע שעבר, שוב זה קרה. לא נזהרנו ושוב נקלענו לתקרית עלבון. הפעם בבאר שבע מול רבה הראשי של העיר וחבר מזיקיו החשוכים.

נכון שביקשנו יפה לעשות השנה מצעד ונכון שקיבלנו כבר מזמן אישור על כך מכל הגופים שאמונים על הנושא ונכון שסף הציפייה כבר הרקיע שחקים וכבר דמיינו איך אנחנו צועדים וצועדות בשדרה המרכזית המפוארת בתוואי שנגמר בים המלאכותי של באר שבע. אבל היי, אחרי קריירת העלבות כל כך מפוארת מצדנו, אנחנו כבר אמורים לחזות את הנולד. שלא לומר את הנעלב. ולדעת טוב מאוד שבדיוק ברגע האחרון יגיע לפתחנו הנעלב התורן ויתחיל להשתטח בזעקות חוסר צדק ותחושת עלבון.

ואז העירייה וכוחות הביטחון, אמא ואבא של כ ו ל נ ו, שבינינו, קצת התעייפו וכל מה שהם רוצים זה שהסכסוכים בתוך הבית יגמרו בשקט ובלי בגצים מיותרים, שוב עושים הפרד ומשול. לנו, הבריונים שתמיד מעליבים, הם מספרים באזני העוברים והשבים שהם בסך הכול מנסים להגן עלינו מסכנה וכשאנחנו נכנעים ומפסיקים להעליב, הם לוקחים בשקט את הילד הנעלב ונותנים לו סוכריה מאחורי גבנו ומרגיעים אותו. העיקר שיפסיק לבכות כי כמה אפשר לשמוע את הילד בוכה. סליחה, גם הורים הם בני אדם ולפעמים הם מתעייפים, אז הם נכנעים. לגיטימי מאוד!

לנו, הבריונים שתמיד מעליבים, הם מספרים באזני העוברים והשבים שהם בסך הכול מנסים להגן עלינו מסכנה וכשאנחנו נכנעים ומפסיקים להעליב, הם לוקחים בשקט את הילד הנעלב ונותנים לו סוכריה מאחורי גבנו ומרגיעים אותו, העיקר שיפסיק לבכות

הייתי במחאה, למרות שפיזית עזבתי את הקן החם והנעים שבדרום לפני שנה. כעסתי כששמעתי ששוב אחי הנעלב ניצח והפעם החלטתי לעמוד מולו ומול ההורים עם מסר אחד ברור, גם לי יש רגשות! וגם אני נעלב לפעמים. והפעם איך נעלבתי יא-אללה. כי הכול נפל עליי בשבוע אחד. התחושה הנוראית הזאת שתמיד נמצאת שם, שאני לא מספיק טוב וראוי לא משנה כמה אני עוזר בבית ואיזה תלמיד טוב אני בבית הספר. אבל כשמגיעות התזכורות הקונקרטיות על כמה ההורים מעדיפים את כל הילדים חוץ ממני, נשבר לי הלב. כל פעם עוד קצת ועוד קצת עד שאני מוכן להישבע שבפעם הבא ששוב יעשו לי נו נו נו ויבקשו ממני ללכת ברחוב צדדי כי אני הילד הכי פחות מוצלח, ישבר הלב לחלוטין ואי אפשר יהיה לתקן.

ניסיתי לעמוד מול ההורים ולהסביר כמה אני כועס ופגוע ושהם לא רואים את הצד שלי בסיפור בכלל. אבל כשהגעתי לרחבת העירייה בבאר שבע ושוב נפגשתי עם אחיי ואחיותיי היפים והיפות והצבעוניים והצבעוניות והנכונים והנכונות, הרגשתי שלמרות שהאח המועדף שוב ניצח במערכה, נמלאתי ביטחון שאני עוד אנצח את הקרב.

כשרק התחלתי להבין שאני הומו הייתי בן ארבעה עשרה וגרתי בירוחם. מצעדי גאווה היו רק בתל אביב הרחוקה ואני ניסיתי להציץ על הסיקור שלהם בחדשות, בלי שאף אחד יבחין. זהות קהילתית ספגתי רק דרך מה שהתקשורת בחרה לספר לי על הקהילה שלי. ובוא נגיד ששתיים עשרה שנה אחורה, הפריים טיים עדיין לא היה גדוש באסי עזרים וטום באומים שימלאו אותי תחושת שייכות וגאווה. אבל ביום חמישי האחרון בבאר שבע, כשראיתי חמשת אלפים איש מגיעים מכל קצוות וממלאים את הרחבה לא יכולתי שלא להרגיש, ניצחנו!

תקראו לי מיס יוניברס אבל באותו רגע עמדתי גאה ודאגתי להצטלם ולהראות ולצרוח ולשמוח בשביל הילד והילדה מירוחם ומשדרות ומדימונה ומהפזורה. שבטוחים ממש כמו שאני הייתי בטוח פעם, שהם לבד בעולם הזה וכל המהות שלהם היא חטא אחד גדול שיש לכפר עליו. אז שמע ילד, אתה עשר. תרים את הראש ותעוף על עצמך הכי גבוה שאתה יכול.

ולחברים מהדרום אני רוצה להגיד, נכון, באסה. לא נתנו לנו לצעוד אבל תתנחמו בזה שאנחנו חזקים ויפים. אני בטוח שלא נמשיך להיכנע לאחינו הנעלב לעוד הרבה זמן. ואם לא השנה אז נצעד שנה הבאה ואם לא בשנה הבאה, אני בטוח שמתישהו יגיע הילד ההוא מירוחם שנתנו לו השראה. ובזכות ההשראה שקיבל יעשה שינוי גדול וידאג שיהיו מצעדים בשדרה המרכזית של כל עיר במדינה הזאת.